אחרי כל כך הרבה שעות על המחשב, ידעתי שאני חייבת לצאת מהבית. עם כמה שערב מול הטלוויזיה נשמע טוב, עוד שעות מסך זה הדבר האחרון שאני צריכה
מאת: אלונה קוטלז׳, קצרין
זוכרות את הטור הקודם? זה בסדר אם לא, אני לא נעלבת. את הטור הקודם פתחתי בכמה שאני עמוסה בתפקיד החדש בעבודה. איכשהו, ביום שני האחרון, מצאתי את עצמי בלי שעות נוספות בכלל, ממש מסיימת יום עבודה והערב כולו פנוי. עכשיו, נשאלת השאלה, מה עושות?
אחרי כל כך הרבה שעות על המחשב, ידעתי שאני חייבת לצאת מהבית. עם כמה שערב מול הטלוויזיה נשמע טוב, עוד שעות מסך זה הדבר האחרון שאני צריכה כרגע. אז החלטתי, אני יוצאת. אבל לאן? יש בית קולנוע ביפו שאני אוהבת וכשאני אומרת בית קולנוע אני מתכוונת לבר עם ספות ומקרן. שותים יין ואוכלים פופקורן בשקית נייר, זה בורגני ובוטיקי ומאוד מדבר אליי, אבל לא היו הקרנות שמשכו אותי. רק סרט אחד קרץ לי, אבל הוא הוקרן ב-22:00 ואני הרי צריכה לקום מוקדם. אז האופציה הזו ירדה מהפרק.
הדבר הבא שחשבתי עליו היה אירוע ג'אז ברחוב דיזינגוף, מין הצצה לחיים התוססים שהיו בשנות ה-40'. ידעתי שזה אירוע שקורה בימי שני ושזו ההזדמנות האחרונה, לפני שהוא נגמר.
אז הופיע הקול שאומר, מה, ללכת לבד? הרבה זמן לא עשיתי משהו לבד. אני לא מדברת על לשבת בבית קפה עם המחשב, או לעשות הליכה, אלא ממש לצאת לבלות עם עצמי. פתאום, הרעיון של להישאר בבית נראה כמו הדבר הנכון לעשות. למה לי לצאת? ממילא קר בחוץ. אבל מבפנים ידעתי שאני חייבת, דווקא כי פתאום לא נוח לי וחוץ מזה, קניתי וסט מחנות יד שנייה וזו הייתה ההזדמנות המושלמת ללבוש אותו לראשונה, עם חולצה ארוכה מתחת וג'ינס.
ערב של ג'אז
תוך כדי ההתארגנות, ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שבה יצאתי לערב עם עצמי. הדבר הראשון שעלה זה כמובן הטיול למזרח. מטורף לחשוב שלפני שנתיים טסתי מישראל ונחתי בנפאל. חיפשתי זיכרון יותר טרי ונזכרתי בערב אחד, לפני חצי שנה בערך, כשמישהי שהכרתי בהודו פרסמה ערב אמנים שהיא מופיעה בו והחלטתי להגיע לבד. לא בדיוק הבנתי לאן אני נכנסת וחששתי, בכל זאת, סצנת האמנים בתל אביב יכולה להיות קצת מוזרה. חמש דקות אחרי שהגעתי, ראיתי בחור ובחורה, שנראים מתאימים לאווירה, יושבים ולידם כיסא פנוי.
"אז מה בעצם עושים פה?", שאלתי אותם ולא נפרדנו כל הערב. היו כמה אמנים שהופיעו, חלק רקדו, חלק צילמו, חלק ציירו. כל כך שמחתי שהגעתי. הבחורה סיפרה שהיא גם כותבת והזמינה אותי להצגה בכיכובה (ביולי ראיתי אותה והיא הייתה מצוינת). זהו ערב שזכור לי לטובה ואני יודעת שזה בדרך כלל מה שקורה כשיוצאים מגבולות הנוחות. זה גם מה שגרם לי לצאת מהבית ולעלות על אוטובוס לדיזנגוף.
בנסיעה, התקשרה אליי חברה, שכבר חודש במילואים ואמרה שהוציאו אותה לחופשה של כמה ימים ושאם אני ספונטנית, אפשר להיפגש. אז הזמנתי אותה להצטרף אליי ובילינו ערב מלא בג'אז ואוכל טוב. אתן תאמינו לי אם אגיד שבסוף, למרות שמאוד נהניתי אתה, קצת התבאסתי שלא יצא לי ללכת לבד? מסתבר שהתגעגעתי לזה.
בטור הקודם, סיפרתי שאת מעט הזמן הפנוי שנותר לי מחוץ לעבודה הקדשתי בעיקר לחברות. השבוע, כשהעומס קצת ירד, כמעט הצלחתי למצוא זמן גם לעצמי. אז החלטתי להציב לעצמי מטרה לשבוע הבא: ללכת לבד למקום שעוד לא הייתי בו. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני יודעת בדיוק לאן אלך.
שבת שלום
