מדוע הכריע יצחק בסוף לטובת חוש המישוש והידיים? למה העדיף יצחק את חוש המישוש על פני חוש השמיעה? איזה חוש נוסף נכנס כאן להכרעה?

בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", מסופר שיצחק אבינו מבקש לברך את עשיו, אך רבקה, שידעה שהברכות מגיעות לעם ישראל ולא לעשיו, מדריכה את יעקב כיצד לגרום שהברכות יגיעו אליו. יצחק אבינו שכבר היה זקן מאוד, שכהו עיניו מראות, אינו מבחין ביעקב המחופש לעשיו ומסתפק מי מבניו עומד לפניו: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", (בראשית כ"ז כ"א-כ"ב).

יצחק מזהה שהקול של מי שעומד מולו הוא קולו של יעקב, אבל הידיים של מי שעומד מולו הם ידי עשיו. בסופו של דבר, יצחק מכריע לטובת הידיים: "וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ", (שם, פסוק כ"ג).

מדוע יצחק מעדיף להכריע את ההתלבטות על פי הידיים, הרי הקול קול יעקב?

רש"י מפרש: "קול יעקב – שמדבר בלשון תחנונים: "קום נא", אבל עשו בלשון קנטוריא דברא: "יקום אבי". כלומר, דיבורו של יעקב הוא בלשון רכה ואילו עשו דיבורו הוא קנטורים (קנטוריה דְבָרוֹ). אם כך, הרי היה ברור ליצחק שמדובר ביעקב.

אם כן מתעצמת השאלה, מדוע הכריע יצחק בסוף לטובת חוש המישוש והידיים? למה העדיף יצחק את חוש המישוש ובזה הכריע שהוא עשיו ונתן לו את הברכה?

חוש שמיעה מול חוש המישוש

מצאנו בפרשנים מספר תשובות לשאלה זו. נציג שניים מהם:

כותב הרשב"ם: "הקול קול יעקב" – לפי שתאומים היו – היה קולן דומה קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שעיר על צווארו", (רשב"ם בראשית כ"ז כ"ב). כלומר, מכיוון שקולם של תאומים הוא דומה, העדיף יצחק לסמוך על חוש המישוש.

ה"כלי יקר" עונה, שקול ניתן לשנות, אך את השיער לא. "…ולסוף שפט יצחק בשכלו שהידים מכריעים יותר מן הקול, כי מה שעשיו מתנכר לדבר בלשון תחנונים הוא יותר קרוב לשמוע ממה שנאמר שיעקב עשה את ידיו שעירות…" (כלי יקר על בראשית, שם). כלומר, הסיבה שחוש המישוש גבר על חוש השמיעה, כי להתחנחן בקול – אפשר, אבל לגדל שיער על הידיים – קצת קשה ועל כן יצחק העדיף לסמוך על מישוש הידיים.

חוש הריח

יצחק אכן מתלבט בין חוש השמיעה (קול יעקב) לחוש המישוש (ידי עשיו), ועל כן הוא פונה לחוש נוסף חוש הריח: "… וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי. וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'", (בראשית כ"ז).

על איזה ריח מדובר? חז"ל מביאים במדרש על הפסוק: "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו", "אמר רבי יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים, ואת אמרת וירח את ריח בגדיו ויברכהו? אלא, בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו, נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר לו: "ראה ריח בני כריח שדה…", (בראשית רבה ס"ה, כ"ב).

ריח גן עדן

יצחק שמריח ביעקב את ריח גן עדן, מבין שהבן שנמצא מולו הוא הבן שהקב"ה רוצה שהוא יברך. זהו אות משמים. יצחק אומנם לא בטוח מי הוא שעומד לפניו, יעקב או עשיו, אך הוא בטוח שמי שעומד לפניו הוא הבן שבו ה' חפץ ולו מגיעה הברכה. יצחק שם את מבטחו בה'. יהיה זה איזה בן שיהיה, יעקב או עשיו, ה' יעשה הטוב בעיניו. יש השגחה בעולם, אני אעשה את שלי והקב"ה כבר יברך את מי שירצה לברך ושיהיה ראוי לכך.

"גם ברוך יהיה" – זה רצון ה'

מכאן נבין מדוע לאחר שיצחק מגלה שיעקב לקח את הברכה בעורמה, הוא לא כועס, הוא לא נפגע ואדרבא, יצחק מברך את יעקב "גם ברוך יהיה", כי הוא מבין שזה רצון ה'.

גם אם דברים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים, בין אם זה בפן הפרטי ובין אם זה בפן הלאומי, יש להבין שזה רצון ה'. אנו בוטחים בה' ויודעים שה' לא ייטוש אותנו. "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהֹוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", (תהילים צ"ד, י"ד). אנחנו עושים את ההשתדלות המקסימלית, אבל בסופו של דבר הכול הוא רצון ה'. אם כן, אז מה תפקידנו? תפקידנו הוא להגביר את "קול יעקב", לחזק את קול התורה. לחזק את לומדי התורה. כמו שמובא במדרש על פרשת השבוע: "הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידיים ידי עשיו". (ילקוט שמעוני). נכבד ונוקיר את לומדי התורה, את "קול יעקב", זה מה שיביא לנו את ההצלחה, זה מה שייתן לנו את העזרה משמים.