קיבוץ ניר דוד (תל-עמל), העולה בחדשות בהקשר לנחל אל-אסי העובר בו, היה חלוץ יישובי “חומה ומגדל”, עליו כתב אלתרמן את השיר “המגדל הראשון”
מוקדש לקיבוץ ניר דוד (תל-עמל)
באפריל 1936, פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ”ו-תרצ”ז, או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה “המרד הערבי הגדול”.
המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם, יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.
בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי “השומר הצעיר”, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא, עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות, הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאובדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת יישוב מבוצר, תוך יום. עיקריה של התכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התכנית קיבלה את אישור מטה “ההגנה” והנהגת הסוכנות היהודית.
“חומה ומגדל”
בחנוכה תרצ”ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע “חומה ומגדל”, שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.
למחרת, נכתב בעיתון “דבר”: “כל היום, העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי, הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח ועתה, נוספו להם שכנים”.
מפעל ההתיישבות “חומה ומגדל” היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועלייה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו יישובי “חומה ומגדל” היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר, או באזורים עתירי אוכלוסייה ערבית. הביצוע היה בידי “ההגנה”, שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום, הוקם יישוב, כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל, בעמק בית שאן, היה החלוץ של “חומה ומגדל”. תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל . לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים. החלוצים, חברי תנועת “השומר הצעיר” מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.
חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה, הם דרשו להנציח את שמו של אביהם ושם היישוב שונה לניר דוד.
חברי הקיבוץ חשו שלא בנוח עם השינוי הזה ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו ומאז, שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).
המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס, נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת הכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, עמלו חברי הקיבוץ, במשך שנים, על ייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.
הנחל
הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939, בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951, נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.
אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, “המגדל הראשון”.
עם החלוצים שעלו לנקודת “חומה ומגדל” ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ’ ובנם הפעוט, ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.
זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה, יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים, באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונתה וערכיה, אומץ לבה ועוז רוחהּ ועל שבחרה בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות “שיר העמק”, בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת.
הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה, כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן, הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר “המגדל הראשון”, בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא, שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב, עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתכניית הנשף. צילום של התכנייה מופיע באתר “זמרשת”. שמו המקורי בתכניה הוא פשוט – “תל-עמל”. לאחר מכן, זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע. החלק המושר הוא כמחצית ממילות השיר המקורי של אלתרמן.
הקץ לקללת דוד
השיר נפתח במילים “בהרי בגלבוע”, לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: “הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם”. המסר של השיר הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: “בערבת הקללה עלי באר לי” ובהמשך – “המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו ‘אַל מטר’ וצרים שהיגידו – אַל נפש”. את הקללה מחליפה ברכה: “תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל”. תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.
בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן
וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.
תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,
בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.
הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ “אַל מָטָר”
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – “אַל נֶפֶשׁ”.
תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!
בְּמָטָר וּבְטַל
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל
תֵּל-עָמָל!
צדק מול צדק
בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא “לשחרר את האסי”. חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכול עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכול, למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?
יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק, כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. במקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה מכובדת ומכבדת; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב, תוך הגנה על אורח חייהם ועל פרטיותם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים והם חיים שם את חייהם. פשרה שאפשר לחיות אתה.
אכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת ורק לאחרונה, גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים בפתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי “הקשת המזרחית”, שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין, שונאי קיבוצים, המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.
