בבואו לספר על המלחמה בצפון, בחר ניצן הורוביץ בסיפור של חניתה – סמל של התיישבות ביטחונית, של עמידה איתנה, של דבקות באדמה בכל מחיר. ב"חרבות ברזל", פונה היישוב. ניצן הורוביץ, "הבית בקצה המדינה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ויד יערי, תשפ"ו 2025, 299 עמ'
המחדל החמור בגבול עזה המיט עלינו אסון גדול. אולם המחדל בצפון, בגבול לבנון, היה חמור שבעתיים. האיום מעזה התממש. אילו התממש האיום מלבנון, הוא היה חמור לאין ערוך. אילו התממש בשתי החזיתות במקביל, קיומה של ישראל היה בסכנה.
במשך 17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת "חרבות ברזל", היה על הנייר הסכם הפסקת אש, שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון 1701, שאסר על חיזבאללה לרדת אל מדרום לליטני. ב-17 השנים הללו, חיזבאללה הפך את השטח שמדרום לליטני למפלצת טרור אימתנית, שייעודה – כיבוש הגליל וטבח המוני בתושביו. המפלצת בדרום לבנון גובתה במערך של מאות אלפי טילים, חלקם מדויקים, שנועדו לשיגור במקביל למתקפה הקרקעית. גם הטבח בדרום לא היה של מחבלים בכפכפים, אך צבא חיזבאללה היה חזק, מצויד ומאומן הרבה יותר. בכל אותן שנים, ישראל לא נקפה אצבע – הכילה, הבליגה והתמכרה לשקט.
יתר על כן, מחדל ייבוש כיתות הכוננות בצפון היה דרסטי יותר מאשר בדרום. כלי הנשק של כיתות הכוננות נלקחו מן היישובים לבסיסי צה"ל. אילו הותקפו יישובי הגליל, בכל יישוב היה רק נשק אחד – של הרבש"ץ.
מחדל השבעה באוקטובר אינו מה שקרה בשעות שלפני הטבח, אלא מה שקרה בשנים שלפני הטבח ולכן חשוב להכיר גם את מה שהיה בצפון.
הטבח בדרום הניב כבר מעל למאתיים ספרים, ועוד רבים רבים יתפרסמו בעשרות השנים הבאות. לאחרונה, התפרסם ספר, שהוא, ככל הידוע לי, הראשון על המלחמה בצפון. זהו ספרו של ניצן הורוביץ, "הבית בקצה המדינה". הספר מספר את סיפורו של קיבוץ חניתה בגליל המערבי, שפונה לאורך למעלה משנה של מלחמה.
שבר באתוס הציוני
ישנם יישובים שנפגעו הרבה יותר מחניתה, כמו מנרה ומטולה. אך הורוביץ בחר בצדק לכתוב על חניתה, בהיותה סמל לאומי מאז שנות השלושים של המאה שעברה; סמל של התיישבות ביטחונית, של עמידה איתנה, של דבקות באדמה בכל מחיר. במלחמת "חרבות ברזל" פונתה לראשונה בתולדות הציונות רצועת התיישבות של מספר ק"מ, מראש הנקרה במערב עד שניר במזרח. במקום להגן על היישובים, מדינת ישראל פינתה אותם. ואם ניתן להצדיק את הפינוי הראשוני, בחשש למתקפה נוסח השבעה באוקטובר, כאשר צה"ל אינו ערוך להגן על היישובים, ודאי שקשה הרבה יותר להצדיק את הפינוי הממושך ואת השבר באתוס הציוני הכרוך בכך.
התפיסה של העברת המלחמה לשטח האויב הומרה בהקמת רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל, נקייה מאזרחים יהודים. אך את הביקורת אין להפנות רק למדינה, אלא יש מקום גם חשבון נפש של מתיישבים. בעוד כל היישובים היהודיים, הכפריים והעירוניים, התפנו, תושבי ערב אל עראמשה, ברובם הגדול, שבו אחרי ימים, או לכל היותר שבועות ספורים ליישובם ותושבי חורפיש כלל לא התפנו.
את הסיפור הגדול הזה מספר ניצן הורוביץ, בכישרון רב ובספר מרתק, דרך סיפורו של קיבוץ חניתה. הפרקים הראשונים מספרים את הסיפור ההיסטורי של חניתה – האתוס ההתיישבותי הגדול שהפך אותה לסמל. רוב הספר מספר את סיפור הפינוי ובסופו, את סיפור ראשית השיבה, בפרק הנושא את הכותרת הסמלית "העלייה השנייה של חניתה".
הקו הראשון של הציונות
חניתה נוסדה כהתיישבות ביטחונית, בלב אזור עוין, כדי לעצב את גבולה הצפוני של המדינה שבדרך. העלייה לחניתה והקמת הקיבוץ, בשיטת "חומה ומגדל", הייתה אירוע לאומי רב רושם, שעיני היישוב העברי כולו היו נשואות אליו. כבר ביום העלייה, הותקפו לראשונה המתיישבים בירי שכניהם.
כבר בראשית הדרך, חניתה שילמה מחיר דמים על התיישבותה. התושבים נטעו שורשי-עד בעקשנות ובנחישות, תוך הגנה חסרת פשרות על הקיום, לצד ניסיון בלתי פוסק ליצור יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים בסביבה, בצד הלבנוני של הגבול ובצד הארצישראלי. הפרקים הראשונים מתארים את ימי בראשית של היישוב, ובהמשך – את הפינוי הימי הלילי החפוז של הילדים, ברפסודה, במלחמת השחרור. הורוביץ מציג את הקיבוץ כמי שחי את האתוס ודבק בו.
"בחניתה של חומה ומגדל גם טמון השורש של תפיסת ההתיישבות הביטחונית: עיצוב הגבולות והגנה עליהם באמצעות יישובים. זהו 'הקו הראשון של הציונות'. התפיסה הזו, ההגנה המרחבית, שרירה וקיימת עד עצם היום הזה ועמדה למבחן קשה באירועי השבעה באוקטובר. יש לציין, שבעיקר בזכות רבש"ץ 'משוגע לדבר', חניתה הייתה ערוכה למדי והחשוב מכול – כלי הנשק של כיתת הכוננות לא נמסרו לצה"ל, שנאלץ להשלים עם ההתעקשות של היישוב בנדון".
גם בפינוי, המדינה נעלמה
לאחר הפרקים הראשונים, הוסיף הורוביץ פרק חשוב ומעניין במיוחד, שבו הוא סוקר את רעיון ההגנה המרחבית וההתיישבות הביטחונית, תוך שהוא מרבה לצטט מדבריו של יגאל אלון, אבי תפיסת ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של ישראל, שלמרבה הצער נזנחה, אך כיום, כלקח מהשבעה באוקטובר, נבנית מחדש.
רוב הספר מספר את סיפור הפינוי והחיים של חברי הקיבוץ כגולים ופליטים בארצם, במלחמת "חרבות ברזל". גם בפינוי, המדינה נעלמה. למעשה, היישובים התרוקנו באופן לא מסודר, בעידוד הרשויות המקומיות ורק לאחר כשבוע, המדינה הוציאה את פקודת הפינוי.
חומר הגלם של הספר הוא ראיונות עם רבים מחברי הקיבוץ, מכל שדרות החברה ובני הגילים השונים – הן לוחמי כיתת הכוננות שנשארו ביישוב והגנו עליו, לצד תגבורת צבאית של לוחמים רבים ששהו בחניתה, במלחמה הקשה; הן אנשי הנהגת היישוב, שלפתע היה עליהם להנהיג יישוב שמפוצל במוקדים רבים וחלק מחבריו מפוזרים מחוץ לאותם מוקדים והן נשים וגברים שפונו וסיפרו את הסיפור הכואב והקשה של הפינוי הממושך ואת הסיפור המעודד של תחילת השיבה.
חזרה לקהילתיות
אחד הסיפורים המרגשים היה על מפגש של חברי הקיבוץ שהתכנסו מפזורותיהם השונים לשיח ברמת השופט, חצי שנה לאחר העקירה, כדי לדון ביום שאחרי. "המשתתפים העלו שאיפות רבות: יותר תמיכה בנושאי בריאות ורווחה לכלל התושבים ולא רק לוותיקים, מגרשי משחקים וספורט לילדים, הרחבת הפעילות של המועדון, וגם חדר המוזיקה והפאב, חיבור בין הוועדות והאגודות השונות ובין כלל התושבים – החברים ואלה שאינם חברים, טיפוח הטבע והסביבה, ואפילו ארוחות משותפות בחדר האוכל (!). מהלכי ההפרטה של העבר פינו את מקומם לרצון עז בקהילתיות ושיתוף ביום שאחרי".
אכן, אני רואה ביום שאחרי, בשנה ובשנים שאחרי, מבחן חשוב וקשה לא פחות ממבחן הפינוי והמלחמה.
את שער הספר מעטר ציור של חברת הקיבוץ, מיכל דיבואה, מהמרואיינות לספר, שתיעדה את סיפור הפינוי וציוריה שזורים לאורך הספר. הספר "הבית בקצה המדינה" הנו מסמך אנושי וקהילתי מרתק ובעבורי, כחבר צח"י ולוחם בכיתת הכוננות ביישובי, זו גם ספרות מקצועית. זהו ספר חשוב וכתוב היטב, שעוסק בפרשה שנחיה בצילה עוד עשרות שנים.
ניצן הורוביץ, "הבית בקצה המדינה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ויד יערי, תשפ"ו 2025, 299 עמ'
