על “כחול לבן” להתנער מהדימוי של “חלק מגוש מרכז-שמאל”, דימוי שלא רק נתניהו הצליח להדביק לה, אלא גם השמאל. “כחול לבן” חייבת להתמצב כמפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל
בבחירות אפריל, זכתה “כחול לבן” בהישג אדיר. מפלגה, שזה עתה קמה וטרם הספיקה להתארגן, זכתה ב-35 מנדטים. “כחול לבן” הוכיחה שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו. אבל לא היה די בהישג זה, כדי לנצח בבחירות ולהקים את הממשלה החדשה. לא בכדי, הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על נתניהו ואף העניק לו הארכה. אלו היו תוצאות הבחירות ותוצאות סבב השיחות של הנשיא עם נציגי הסיעות בכנסת. אמנם, אחרי כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, על פי החוק והמסורת הממלכתית והדמוקרטית, היה על נתניהו להודיע לנשיא על כישלונו והנשיא היה מטיל את המשימה על גנץ. הדבר נמנע עקב מחטף הבחירות של מי שמאמין ש”המדינה זה אני” והשלטון רשום על שמו בטאבו, אך יש להודות שסיכוייו של גנץ להקים ממשלה לא היו טובים.
בחירות ספטמבר הן ההזדמנות של “כחול לבן” להגביר את כוחה ולנצח. נכון לעכשיו, על פי הסקרים, עומדת כחול לבן על 29-30 מנדטים. מצד אחד, הדבר מעיד על כך שיש ל”כחול לבן” ציבור מצביעים גדול, יציב ושגם כעת היא האלטרנטיבה היחידה. אבל מצד שני, במקום להגביר את כוחה, בינתיים היא מאבדת מכוחה חמישה-שישה מנדטים. נכון לעכשיו, אם יש סיכוי ש”כחול לבן” תרכיב את הממשלה הבאה, הדבר הוא פחות בזכותה, אלא בזכות ליברמן וזה לבטח לא המצב הרצוי ל”כחול לבן”.
אנשי הימין הממלכתי, הסולדים מן ההקצנה במחנה שלהם ואינם שותפים לפולחן האישיות לנתניהו וללגיטימציה לשחיתות ולהשחתה, יבלעו את הרוק, יסתמו את האף ויצטיידו בשקית נגד בחילה, אך שוב יצביעו למפלגותיהם הוותיקות
משיכת קולות מהימין
האתגר של “כחול לבן”, הוא להגביר את כוחה ולהוסיף לפחות חמישה מנדטים מעבר לתוצאות הבחירות הקודמות. כדי להשיג זאת, עליה לרכוש את אמונו של ציבור מתוך האלקטורט של הליכוד והציונות הדתית. “כחול לבן” היא הכתובת למצביעי “כולנו”, שבחרו במי שבידל עצמו ממחנה הימין, בהגדרתו כ”ימין שפוי” והוכיח את עצמו ככזה בכנסת הקודמת, בסיכול יוזמות רדיקליות שחתרו תחת מדינת החוק, כמו החוקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק. כעת, כאשר כחלון וחבריו נבלעו בליכוד, על “כחול לבן” למשוך את מצביעי “כולנו” לתמוך בהם.
יעד אלקטורלי נוסף הוא הזרם הליברלי בציונות הדתית, שהצביע לימין החדש בבחירות אפריל והעניק להם יותר משלושה מנדטים וחצי, שלא היה די בהם כדי לעבור את אחוז החסימה, אך הם כוח משמעותי. החיבור של שקד ובנט עם החרד”לים הוא הזדמנות ל”כחול לבן” למשוך קולות מן הציונות הדתית הפתוחה והמתונה. כאלה הם גם מצביעים מסורתיים לליכוד, שמאסו בהשחתה הציבורית שמוביל נתניהו.
בבחירות אפריל, נכשלה “כחול לבן” בניסיונה למשוך את קולות הציבור הזה. בחירות ספטמבר העניקו לה הזדמנות שנייה. רק משיכת קולות ממאגר מצביעי הימין יחולל את המהפך. אם ברצונה להצליח בהזדמנות השנייה, על “כחול לבן” למצב את עצמה אחרת מכפי שהצטיירה במועד א’. כיוון ש”כחול לבן” החליטה להשאיר את רשימתה ללא שינוי, כולל הרוטציה שלבטח עלתה לה בשלושה-ארבעה מנדטים, השינוי לא יהיה פרסונלי. יש לחולל שינוי אחר.
אלטרנטיבה לקרע
השינוי הרצוי הוא ניתוק הקשר הגורדי המכונה “שמאל-מרכז” ומיצובה של “כחול לבן” כגוש המרכז, הנפרד הן מגוש השמאל והן מגוש הימין. בבחירות אפריל, הצליח נתניהו להנחיל בקרב הציבור את האגדה ש”כחול לבן” היא “שמאל חלש” ולכן אנשי הימין המתון והציונות הדתית המתונה לא בחרו בכ”חול לבן” ודבקו במפלגות “הגוש”. אך אין זו רק הצלחת הנראטיב של נתניהו, אלא כישלון הנראטיב של “כחול לבן”. היא לא הצליחה לייצר נראטיב חלופי שימשוך את קולות הימין המתון, הממלכתי. זה האתגר של “כחול לבן” בבחירות ספטמבר.
על “כחול לבן” להתנער מהדימוי של “חלק מגוש מרכז-שמאל”. לא רק נתניהו הצליח למצב את “כחול לבן” כ”שמאל חלש”, אלא גם השמאל, שדיבר על “כחול לבן” כחלק מהגוש, האשים אותה ב”ירי בנגמ”ש”, כשהיא ביקרה אותו. גם התקשורת הציגה את “כחול לבן” כחלק מ”גוש מרכז-שמאל” וגם חלק מ”כחול לבן”, כולל חלק מהנהגתה, דיברו בסגנון זה. אם כחול לבן היא חלק מ”גוש מרכז-שמאל”, מצביעי הימין הממלכתי והציונות הדתית הממלכתית, לא יתמכו בה.
כדי לעמוד באתגר האלקטורלי ולנצח בבחירות, על “כחול לבן” למצב את עצמה כמפלגה שתחדש את ההסכמה הלאומית ותיצור מחדש את המיינסטרים הציוני, דמוקרטי, ממלכתי. שעה שהימין נגרר אחרי הסמוטריצ’ים ונותן לגיטימציה לתועבה הכהניסטית ונלחם במדינת החוק ומוסדותיה ובשעה שהשמאל דבק בהרפתקנות מדינית מסוכנת למרות שנוסתה וכשלה פעם אחר פעם, מסרב לחשב מסלול מדיני מחדש, נגרר אחרי השמאל הקיצוני ונותן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראליים כמו שוברים שתיקה ולפוסט-ציונות – החברה הישראלית נקרעת למערכת דו-קוטבית, הולכת ומקצינה, הולכת ומסלימה את הסכנה לקרע סופני בעם. האתגר של “כחול לבן” הוא להוות אלטרנטיבה לקרע הזה.
אנשי הימין הממלכתי, הסולדים מן ההקצנה במחנה שלהם ואינם שותפים לפולחן האישיות לנתניהו וללגיטימציה לשחיתות ולהשחתה, יבלעו את הרוק, יסתמו את האף ויצטיידו בשקית נגד בחילה, אך שוב יצביעו למפלגותיהם הוותיקות, אם האלטרנטיבה היחידה תהיה “חזון שתי המדינות בקווי 4.6.67” ומלחמת חורמה נגד חוק הלאום. אם כחול לבן תצטייר כחלק מן המחנה שזה הדגל שלו, הוא לא יהווה חלופה בעבורם.
חידוד מסרים
מצע “כחול לבן” רחוק מאוד מהחזון המדיני של השמאל הישראלי, אך כמה אנשים קוראים את המצע? על “כחול לבן” להשמיע ברמה קול מדיני נבדל לחלוטין מזה של מפלגות השמאל. ביקורם של גנץ ויעלון, בלוויית ח”כים נוספים מ”כחול לבן”, בבקעת הירדן והצהרותיהם הברורות והחד-משמעיות, על כך שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד, הבהרתו של יעלון שמדובר בבקעת הירדן במובנה הרחב והמקסימליסטי, קריאתם להתיישבות יהודית רחבה בבקעת הירדן, ביקורתם על מחדלי ממשלת נתניהו בבקעת הירדן והודעתם שיפרסמו בקרוב תכנית לאומית לחיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן – כל זה הוא צעד ראשון בדרך הנכונה. הביקור הזה זכה לסיקור נרחב. זאת הדרך.
על “כחול לבן” לזהות את עצמה עם תכנית מדינית ריאלית, ניצית, שמזוהה עם בקעת הירדן, עם גושי ההתיישבות, עם ירושלים השלמה, עם הגולן. המסר הזה צריך להיות מסר מרכזי בקמפיין שלה.
אל לה, ל”כחול לבן”, לעמעמם מסרים, כפי שעשתה בבחירות אפריל, כדי לא לאבד את קולות “המצביעים האסטרטגיים”, אלה שאינם תומכים בהשקפות המרכז, אך תומכים ב”כחול לבן”, כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו. אדרבא, דווקא חידוד מסריה יעצים את היותה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ולכן רבים מן “המצביעים האסטרטגיים” ימשיכו לתמוך בה גם אז.
כדי למצב את עצמה כמפלגת ההסכמה הלאומית, על “כחול לבן” ליזום צעד מדיני משמעותי שייצור את מפת ההסכמה. עליה ליזום את החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
