שרה בנדיט, תושבת קצרין וניצולת שואה, היא האורחת שלנו השבוע בפרויקט צילומי הפורטרט של הצלם מיכאל גלעדי, מקצרין. שרה נולדה בעיר תיקוץ‘ (Tecuci), רומניה, ב-24 בספטמבר 1932. בשנה שעברה, חגגה יום הולדת 90
מאת: מיכאל גלעדי
“העיר תיקוץ‘ עדיין קיימת, אבל לא הייתי שם אף פעם, מאז. הסתכלתי בגוגל וראיתי שזה עיר קטן קטן, ליד הגבול עם בסרביה, אבל אני כן זוכרת את בוקרשט. בשנת 1939, כשפרצה המלחמה, שטחי בסרביה עברו מרומניה לברית המועצות לשעבר, אחרי הסכם מולוטוב–ריבנטרופ. בריה“מ וגרמניה הנאצית היו חברים ובגלל שכל הקרובים של אבא גרו בבסרביה, אז עברנו, בשנת 1940, מבוקרשט (Bucharest) לעיר קישינב (Chișinău), בבסרביה היום במולדובה. אבל כשפרצה המלחמה מול ברית המועצות, אז נסענו משם ברכבת, רחוק רחוק, לאוזבקיסטן וגרנו קודם בקולחוז (חווה קואופרטיב) –לא זוכרת את השם, אבל גדל שם כמו צמר גפן (כותנה). אחרי שנה עברנו לעיר קטן קטן קיטאפ (Kitab), זה גם באוזבקיסטן.
במקום איפה שהיינו גרים, לא היה בית חולים, לא היו רופאים. גם לא היה לנו בגדים, כי ברחנו. אני זוכרת, אימא שמה הרבה ניירות מסביב לרגליים עם גומי, כדי לשמור על החום ברגליים. ורק אני הייתי בריאה. לכן אותי שלחו עם הקרטצ‘קה להביא לחם
“אבא שלי, לקחו אותו לצבא ובגלל שעברנו רק שנה קודם, לא ידענו לדבר רוסית, רק רומנית. היה קשה להיות בקשר עם אנשים. לאט לאט, הבנו מה שמדברים כולם. במקום איפה שהיינו גרים, לא היה בית חולים, לא היו רופאים. גם לא היה לנו בגדים, כי ברחנו. אני זוכרת, אימא שמה הרבה ניירות מסביב לרגליים עם גומי, כדי לשמור על החום ברגליים. ורק אני הייתי בריאה. לכן אותי שלחו עם הקרטצ‘קה (כרטיסים, ברוסית) להביא לחם. גם בישראל היה בהתחלה מקבלים אוכל עם כרטיסים.
“אימא שלי אסתר, נולדה בפריז, צרפת, לא יודעת איך ואבא שלי שם שלו לזר, נולד בבסרביה, רומניה והם הכירו בבוקרשט. אבא היה צבעי של דירות ואימא לא היה שום מקצוע, בגלל שהמשפחה של אימא היו 13 ילדים ואימא למדה רק שנתיים בבית הספר. בקושי יודעת לקרוא ולכתוב. אנחנו היינו שלוש אחיות. האחת הגדולה, היה שם שלה חיה, היא נפטרה בזמן המלחמה. לקחו אותה לבית חולים ורק אחרי חודשיים, אימא שלי יכלה לבוא לשאול. אמרו היא נפטרה. אחותי הקטנה היא עכשיו בארץ, שם שלה אנאטה. היא היום בת 85, היא בקריית מוצקין. ב-24.9.2022, אני הייתי בת 90 והנכדה שלי בת 32. ב-9.10.2022, נולדה לה בת, זה הנינה שלי, מתנה ליום הולדת 90 שלי. הם גרים בגבעתיים. היא עשתה חמש שנים צבא, זה הבת של הבן שהוא מהנדס בניין עצמאי.
10 בחדר בצק מעשבים
“במלחמה, אחותי הגדולה עבדה קצת ואני ואחותי הקטנה לא עשינו שום דבר. לא הלכנו לבית ספר, כי זה היה באוזבקית. אימא אמרה ‘גם אני לא למדתי, וגם את לא‘. לפני המלחמה, למדתי כיתה אלף בקישינב וכיתה ב‘, אחרי המלחמה, כשחזרנו לקישינב. כשאנחנו עברנו מאוזבקיסטן לקישינב, אז בדרך גנבו לאימא את התיק עם כל המסמכים וכשהגענו לעיר שלנו, היא לא יכלה לעבוד, כי לא היה לה מסמכים. פגשנו את אח של אימא והוא לקח אותנו למשפחה שלו. היה לו אישה ושלושה ילדים, אבל הוא לא יכול לארח את כולם, אז אימא נשארה עם משפחה של אח שלה, אבא היה במלחמה ועבד במקצוע שלו, בצבא הרוסי. אנחנו, שתי הבנות שנשארו בבית יתומים. אבא שלי לא ידע איפה אנחנו וכתב לקישינב לקרובים שלו. והם ענו לו שאנחנו חזרנו לקישינב אחרי המלחמה, ב-1946. אי אפשר להסביר שמלחמה בישראל זה מלחמה רק לאלה שנלחמים. שם היה מלחמה של כל העולם, של אזרחים פשוטים, לא היה מה לאכול, איפה לגור. אנחנו היינו גרים שלוש משפחות בחדר אחד: אימא שלי פלוס שלושה ילדים, זוג הורים פלוס בת, וזוג הורים פלוס בן, סך הכול 10 אנשים בחדר אחד. בחורף, כשלא היה מה לאכול ואיך לחמם את הבית, אז כולם היו חולים. בסופו של דבר, אימא שלי נשארה עם שני ילדים, הזוג הורים עם הבן מתו כולם וההורים של הבת נפטרו גם ונשארה הבת לבד. שישה מתו מהחדר, מתוך 10.
היינו אוספים את הקליפות של תפוחי אדמה שקילפו ולוקחים הביתה, מהקליפה לעשות אוכל. לא היה לנו משחקים או ספרים. היו נותנים לנו קמח קצת ואימא הייתה מוסיפה עוד עשבים מהשדה, כי לא היה ירקות ועשתה מזה, עם קצת מים, זה לא היה אוכל בכלל
“כמעט בסוף המלחמה, קרוב לאיפה שהיינו גרים, היה שם בסיס של צבא ושם היה מטבח ועשו אוכל לחיילים. אנחנו, הילדים, היינו באים למטבח שייתנו לנו אוכל, היינו באים עם כלים. היו נותנים לכמה ילדים ולשאר היו זורקים את הכלים שלהם שנברח משם. אז היינו אוספים את הקליפות של תפוחי אדמה שקילפו ולוקחים הביתה, מהקליפה לעשות אוכל. לא היה לנו משחקים או ספרים. היו נותנים לנו קמח קצת ואימא הייתה מוסיפה עוד עשבים מהשדה, כי לא היה ירקות ועשתה מזה, עם קצת מים. אי אפשר להבין, זה לא היה אוכל בכלל. שמים מים עם קמח שחור שחור ושמים קצת דשא או עשב אחר, לא ירקות, עשבים וככה עם מים על התנור עצים למעלה וככה אוכלים. זה לא היה לחם, פשוט בצק ירוק–שחור על התנור.
בן, נכדה, נינה
“אבא היה בצ‘ליאבינסק, (Chelyabinsk) בהרי אורל (Ural). הוא לא ידע איפה אנחנו נמצאים ואנחנו לא ידענו איפה הוא, מ-1941 עד 1946. הוא חיפש אותנו וידע שאנחנו שם. הקרובים שלו ידעו איפה אנחנו, אבל הם לא באו לבקר, כי לא היה להם גם מה לאכול ואיך לעזור לנו. לאימא שלי נתנו רישיון לבוא למולדובה, אבל לא לקישינב, כי אסור לגור בעיר הבירה. אבל בכל זאת חזרנו לקישינב. משמה אבא, נתנו לו חופש מהצבא והוא בא לקחת אותנו לצ‘ליאבינסק, במשך חצי שנה, עד שהוא השתחרר מהצבא. שם גמרתי כיתה ב‘ וחזרנו לקישינב ביחד, ב-1946 וגרנו שם עד שעלינו ארצה, ב-19 ליוני 1990, אני עם הבן שלי רק.
“אבא שלי נפטר בגיל 69, אימא נפטרה ב-1988. בעלי, גרגורי ז“ל, הכרנו כשהייתי בת 27 בקישינב, אבל הוא נפטר ב-1974, בגיל 45, מסרטן.
“היום אני גרה בבית שלי 32 שנים בקצרין. בהתחלה, עבדתי באזור התעשייה בקצרין, במפעל של תפוזים סיניים ואחר כך הייתי מטפלת. יש לי בן אחד מארק בנדיט ויש לו בת אחת אולגה, היא נכדה שלי ויש לה בת מאיה, היא נינה שלי“.
תיעוד וצילום: מיכאל גלעדי, מרץ 2023, קצרין
“הסטודיו לצילום” – דרך היין 316, אזור התעשייה קצרין, טל. 0506475756
