“יכול אתה לעמוד במקום הומה אדם, ועדיין לחוש בודד ביותר וכן היפוכו של דבר: עשוי אתה למצוא את עצמך בריחוק פיזי מן האנשים, מופרש מחברת בני אדם ועדיין לא לחוש בודד.” ( הרב סולובייצ‘יק)
מרים דהאן ודבורה מוי
אף אחד לא רוצה להיות בודד. כל אחד רוצה שיראו אותו, ידברו אתו יאהבו אותו. בכל זאת, הבדידות לא הולכת לשום מקום והיא כאן והיא קיימת ובואו נקשיב לה.
הקורונה הציפה את נושא הבדידות של הזקנים. עד היום, היא לא כיכבה בכותרות. בעקבות הקורונה, נוצרה הזדמנות להעלות אותה על סדר היום, לדבר עליה, להבין אותה. חשוב שכולנו, צעירים ומבוגרים, נעשה אתה היכרות, מתוך תקווה שכולנו נתגייס למען הבודדים.
בדידות מוגדרת כחוויה סובייקטיבית שלילית, הנגרמת מפער נתפס בין מספר הקשרים החברתיים העומדים לרשותו של האדם ואיכות הקשרים שהאדם היה רוצה שיהיו לו.
יש לערוך הבחנה בין בדידות זמנית לבין בדידות מתמשכת וגם בין בדידות רגשית.
בדידות רגשית נובעת מהיעדר אוזן קשבת לשוחח על דברים עמוקים שבלב ולשוחח על דברים של יום–יום. בדידות חברתית נובעת מחוסר של רשת חברתית תומכת.
הדברים נכונים בימי שגרה. הקורונה חשפה הגדרת בדידות אחרת. בדידות הנכפית על הזקן, בעל כורחו. גם זקנים, שלא ענו להגדרות שהזכרנו, מצאו את עצמם בודדים.
בתקופת הסגר, התנדבנו בקו טלפוני, עם צוות מתנדבות נוסף ממכון “באר אמונה“, שנתן תמיכה רגשית ומעשית למשפחת הזקנים ולזקנים. הסוגיה הרווחת הייתה איך להתמודד עם הריחוק מההורים הזקנים. ערב ליל הסדר היה עמוס בטלפונים. מה נעשה? כיצד ייתכן שההורים יחגגו את ליל הסדר לבדם. אלה היו המקרים הקלים. אבל מה לעשות עם הורה נשאר בודד בליל הסדר. כיצד הוא יחגוג את הסדר לבד? משפחות נקרעו והשיחות ניסו לעודד ולתת פתרונות יצירתיים.
הגורמים לבדידותם של הזקנים
הינתקות מהעיסוק המקצועי. יש זקנים שפורשים מהעבודה. עם פרישתם, הם מרגישים חלל ריק. ניתוק ממעגל האנשים שהיו רגילים לפגוש. פרידה מחברים ומבן זוג שהלך לעולמו, פרידה שמלווה בכאב עמוק.
כאשר הגוף בוגד ויכולת הניידות הולכת ופוחתת, מספר היציאות מהבית הולך ומצטמצם ועמו גם המפגשים החברתיים.
חוסר תקשורת, או תקשורת נמוכה עם בני המשפחה. נתק, או היעדר קשר רגשי. קיים גם מצב של אי הלימה בין הציפיות של הזקן מהמשפחה ומהחברה, לבין מה שהם יכולים להעניק.
בדידות עלולה לגרום למחלות פיזיולוגיות, לדיכאון, להפרעות שינה ואפילו לקיצור תוחלת החיים.
המחקר מראה שתחושת הבדידות הולכת וגוברת, ככל שגילו של הזקן גבוה יותר וככל שהוא מאבד את עצמאותו. קשה לדייק את היקף מצב הבדידות אצל הזקנים. תחושת הבדידות יכולה להיות מצב זמני, מצב של רוב הזמן, או של כל הזמן. מה שברור הוא שזוהי תופעה בעלת נראות, שיש להתייחס אליה בכובד ראש.
חשוב להדגיש שלא תמיד קל לזהות את האדם המרגיש בדידות. אדם יכול לשדר כלפי חוץ שהכול בסדר, לחייך ולהסתיר את תחושת הבדידות. הרבה פעמים זה נובע מהמקום של “חס וחלילה לא להדאיג את הקרובים“.
אז מה יש לעשות?
תקופת הקורונה נתנה את התשובה. כשהיינו צריכות לתת מענה טלפוני לזקנים הבודדים, היה לנו קשה לבחור את הארגון אליו לפנות. כל כך הרבה ארגונים התגייסו לטובת הזקנים. אנחנו חושבות שכמעט כל זקן קיבל מענה בתקופה האחרונה ובכל השפות.
ראינו זמרים ששרו ברחובות. קבוצות נוער שהתגייסו לטובת הזקנים ודאגו למחסורם. ילדי נטור יצאו לשמח את הזקנים בקצרין. ראינו עד כמה העשייה הזו שימחה את לבבות הזקנים.
בשגרה, יש ארגונים ומוסדות שדואגים באופן שוטף לזקנים בישראל. יש עובדים סוציאליים, יש מטבי“ם, יש גם עובדים זרים (נושא בפני עצמו), שעובדים בבתי הזקנים ודואגים לרווחתם. כולם עושים את עבודתם נאמנה. אך גופים אלה מכסים חלק קטן משעות היום הארוך של הזקן, בייחוד של אלה המוגבלים ואינם יכולים לצאת למועדוני היום, או לצאת מהבית בכלל.
כדי לשמר את מה שהיה בתקופת הסגר, יש להעביר את השרביט אל הקהילה אל החברה. גיוס מתנדבים שיתנדבו לטווח ארוך. יצירת תכנית מובנית והדרכה של המתנדבים, כדי לתת להם גב וייעוץ שיאפשר התנדבות לטווח ארוך
כדי לשמר את מה שהיה בתקופת הסגר, יש להעביר את השרביט אל הקהילה אל החברה. גיוס מתנדבים שיתנדבו לטווח ארוך. יצירת תכנית מובנית והדרכה של המתנדבים, כדי לתת להם גב וייעוץ שיאפשר התנדבות לטווח ארוך.
קיימים רעיונות של גיוס סטודנטים כחלק ממלגה. מחויבות אישית של תלמידי תיכון. גיוס תנועות נוער לטובת הקשישים. הועלה רעיון של עבודה מועדפת של חיילים עם קשישים, לאחר השחרור.
העידוד להקמת מערכי התנדבות עם זקנים צריכה להיות על סדר יומן של המועצות והעיריות בארץ. להקצות לכך משאבים כדי שהבדידות תפסיק להיות השכנה שלנו וגם להסתכל ימינה ושמאלה, מי ברחוב שלי לא יוצא מהבית
העידוד להקמת מערכי התנדבות עם זקנים צריכה להיות על סדר יומן של המועצות והעיריות בארץ. להקצות לכך משאבים כדי שהבדידות תפסיק להיות השכנה שלנו
וגם להסתכל ימינה ושמאלה, מי ברחוב שלי לא יוצא מהבית. לא להתבייש, להביא עוגה ולפטפט עם הזקן, שגר לבד.
השאלה היא מה יישאר מהסולידריות הזו והדאגה, לאחר שוך המגפה ומהו תפקידה של הקהילה באיתור הצרכים של הגיל השלישי אצלה.
נשמח לשמוע ולפרסם יוזמות קהילתיות בנושא הגיל השלישי.
בכתבה הבאה, נביא ריאיון עם לי שנובר ונשמע ממנה על הגיל השלישי ברמת הגולן.
