בערוב ימיו, משביע יעקב את יוסף לבל יקברנו במצרים. יוסף הוא המשנה למלך ועם ישראל חי ברווחה בארץ גושן, אולם למרות האידיליה, יעקב יודע שמצרים אינה תחליף לארץ ישראל. ואכן, בכל פעם שעם ישראל חש בנוח בגלות, היה שבר גדול והחלום התנפץ

“ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי שני חייו שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו יוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים ושכבתי עם אבותיי… ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחוו ישראל על ראש המיטה… ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וייקח את שני בניו איתו את מנשה ואת אפרים… וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם… המלאך הגואל אותי מכול רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותיי ויידגו לרב בקרב הארץ…”
יעקב אבינו יורד מצרימה עם חששות מאוד גדולים כאשר בליבו מקונן פחד הגלות והחשש לעזוב את א”י. הקב”ה מבטיח ליעקב שהוא ירד עמו מצרימה: “ויאמר אנכי האל אלוקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך ואנכי העלך גם עלה…”

יוסף כל כולו היה אחוז בגאווה יהודית. כולם קראו לו “עבד עברי” ואף הוא העיד על עצמו “גנוב גנבתי מארץ העברים”. הוא לא שינה את שמו, את שפתו ואת מלבושו. יוסף משביע את אחיו “פקד יפקוד אלוקים אתכם והעלתם את עצמותי מזה” בחינת שלוחי מצווה

אומרים חז”ל “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה…” אלו ימי יעקב השלמים עם ילדיו כולל יוסף. ניתן היה לטעות שהמציאות היא אופטימאלית, יוסף משנה למלך, עם ישראל חי בארץ גושן חיי רווחה, המשפחות גדלות וחייהם חיי שקט. יעקב משביע את יוסף “אל תקברני במצרים”. הוא קודם מקדים את החסרונות של מצרים לבקשת קבורתו. מצרים היא ארץ טמאה, יעקב חושש מ”גלגול מחילות”, הוא יודע שאדמת מצרים תלקה בעשר מכות, שהיא בית עבדים וכן חושש יעקב שאחרי מותו יעשו ממנו עבודה זרה.
מצרים היא מט’ שערי טומאה ואסור לטעות אף לרגע שהיא תחליף לארץ ישראל. אין לנו בה “אזרחות שנייה” – יעקב אומר זאת ליוסף. יוסף כל כולו היה אחוז בגאווה יהודית. כולם קראו לו “עבד עברי” ואף הוא העיד על עצמו “גנוב גנבתי מארץ העברים”. הוא לא שינה את שמו, את שפתו ואת מלבושו. יעקב מוסר את צוואתו באמצעות יוסף. בצוואה זו הוא מקשר את בני ישראל עם ארץ ישראל ע”י קברי אבות.
אם יעקב היה נקבר במצרים הייתה עלולה להיות לנו אחיזה נצחית במצרים, המסר הובן. אף יוסף משביע את אחיו “פקד יפקוד אלוקים אתכם והעלתם את עצמותי מזה”. יוסף מפקיד בידם את קבורתו בחינת שלוחי מצווה. בגאולת מצרים כתוב “וחמושים עלו בני ישראל…” כלומר רק חמישית, עשרים אחוז עלו ממצרים. שמונים אחוז התבוללו ולא רצו לעלות – זו טבעה של גלות.
במהלך ההיסטוריה של עם ישראל מצאנו פעמים רבות שעם ישראל השווה את מקום מושבו בגלות לארץ ישראל “ירושלים דליטא” “פה–לן-יה'”. בכל המקרים היה שבר גדול והחלום התנפץ.
יעקב שואל את יוסף על בניו לפני שהוא מברך אותם. “מי אלה”, כלומר יעקב אומר, איני מוכן לברך צאצאים שנולדו מהתבוללות והטמעות. יוסף עונה, “בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה” אומר המדרש “בזה” הראה יוסף ליעקב שטר כתובה, יש אומרים שהראה לו קמע שיעקב כתב לאסנת נכדתו שנולדה מדינה בתו. יש אומרים שהראה לו שאסנת התגיירה וילדיו נימולים. יש אומרים “בזה” אותיות “אחד” שהם מאמינים בייחוד ה’.
יעקב שמח מאוד ואמר, “ראה פניך לא פיללתי והנה הראני אלוקים גם את זרעך”, כלומר חזקה של ששה דורות ששמרו על אמונתם ועל מסורת האבות. “ויידגו לרוב” כשם שדג כשר נולד ותמיד יהיה כשר כך הם נולדו בכשרות ונשארו בכשרותם. (לא כמו בהמה שנולדת כשרה ויכולה להיפגם).
זו הברכה שאנו מברכים את הילד בברית שיקרא שמו בישראל וכשם שניכנס לברית יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים שיתמידו בכשרותן.
ברכה זו נוהגים לברך את הילדים בערב שבת לפני הקידוש, כשם שמנשה ואפרים חיו במצרים והעידו על ה’ שהוא האלוקים כך לפני העדות שהקב”ה ברא שמים וארץ אנו מברכים את הילדים שאותם מלאכים שמלווים את האדם בשבת יחברו “למלאך הגואל אותי מכול רע.”