ראיתם פעם מהנדס מחשבים, שוויתר על קריירת הייטק לטובת עיסוק במוזיקה? תכירו, שחר כהן. שחר, תכיר, אנשים שלא מאמינים. טוב, הם עוד לא שמעו את המוזיקה שלך. אז הנה: ב-2012, יצא אלבום הבכורה של כהן. השיר החשוב בו היה "סולו עראק". חשוב, כי השיר הזה וסגנונו כוננו ועיצבו את דרכו המוזיקלית של המהנדס המזמר. את המילים ההן כתב המשורר רוני סומק. המשפט הקובע: "…סולו חליל, סולו כינור, סולו עוּד – אנחנו סולו עראק…".
המוזיקה של שחר כהן היא מאז "רוק-עראק". רוק עם צליל מזרחי אמתי ואין לבלבל אותו בשום צורה עם הסאונד הים-תיכוני. ללהקה שמלווה אותו קוראים ה"עראק-רוקס" ומנגנים בה אנשים שעשו סטאז' אצל אהוד בנאי, אריאל זילבר, האנדלוסית ירושלים ועמיר בניון. אם ממש מכופפים לי את היד לאחור, בואכה השִכמה, אומר שההלחנות של כהן מזכירות קצת, או לפחות מושפעות הרבה, גם בסגנון, מהחומרים של "כנסיית השכל".
כהן כותב כאן חלק מהמילים בעצמו והשאר מכותבים לא מוכָּרים. אלי אליהו, למשל, כותב משפט כזה: "בואי נפשי, טרמפיסטית תמימה שאסף הגוף…". טל בן ענת: "…מה שהיה אבד/ מה שעכשיו אבק/ אל תאבק באבק, ילד…". שחר עצמו: "כשנולד לך ילד/ אתה מוכן להרוג בשבילו/ כשאבא שלך מת/ אתה מבין שיש סוף…". זה מובא כאן כדי להדגים שפה של אנשים, עברית שמדוברת גבוה. לא הכול זה "תביא לי עשר שקל".
תשעה שירים יש ב"40 20", אחד מהם הוא ביצוע נהדר ל"בראשית", של גבי שושן המנוח. מחווה יפה, עשויה היטב.
"אומת ההייטק" אולי הפסידה מהנדס מוכשר. אנחנו הרווחנו מוזיקאי עם דרך, שיודע מה הוא עושה וזה נעים באוזן. אם אתה קורא את זה, שחר, בדיסק הבא, תן קצת, עדיף הרבה, מרוני סומק.
"צבא של מכשפות" – עדי שחם
עדי שחם היא חיית מיקרופון עצומה. קול חזק, מתכתי. היא לא שרה את הטקסטים שלה. יותר מתיזה אותם החוצה. בועטת את זה ישר לפרצוף. לפרצוף של מי? זו כבר שאלה, כי מי נמצא שם לשמוע?
אני שמעתי. "צבא של מכשפות", שאגב, אורב לגברים שלכן בלילה, (על פי שיר הנושא), הוא דיסק שבהחלט מאתגר את מערכת העיכול. לא אומר "תמונות קשות, יונית", אבל לגמרי טקסטים דוקרים. הכול נושא אופי פמיניסטי חריף. משהו שמריח כמו מרד, כמו השתלטות נשית על היקום, כמו ירידה למחתרת, כדי לעלות משם חמושה ולרסס את כל מי שמפריע.
שחם היא יוצרת צעירה, שחיה ופועלת בישראל והעברית שלה מקולקלת בהתאם. כמו כל בני דורה, היא מבטלת את צורת ההִפעיל לטובת הֶפעיל. החיריק לא בא להם טוב, לחבר'ה האלה. בשיר "המחלה שלי", שוב משהו מגפתי מטעמה, שמשתלט עליך ומלווה את כל יומך, עד שיכריע אותך, היא כותבת: "המחלה שלי קמה לפני הזריחה/ המחלה שלי עושה שכיבות שמיכה…". אם אין פה איזה משחק מילים מתוחכם, הכוונה הייתה כנראה לשכיבות סמיכה.
המוזיקה של שחם מונוטונית למדי, אבל תפורה בתפירת עילית לטקסטים. יש פה בס וגיטרה חשמלית, אבל בעיקר סינטיסייזרים ומכונות תופים, במה שנשמע כמו הפקת הלואו-פיי של העשור. רק היא ויובל רוזין (מישהו אמר "יוריתמיקס"? הרבה פחות מלודי).
כשתגדל, שחם ודאי תרצה להיות צ'ה גווארה של המוזיקה הישראלית. אני בהחלט יכול לדמיין אותה על במה, חגורות של טקסטים מהפכניים מוצלבות על חזה ובידיה מכונה שיורה אותם על הקהל. יכול לדמיין, אבל לא אשב באותו קהל.
