למה האויבים שלנו ממשיכים ליפול באותו הפח? האם מעולם לא עלה בדעתם לפתוח ספר היסטוריה ולקרוא איך נגמר הסיפור של כל אימפריה שניסתה להשמיד אותנו?
זה נשמע כמו תסריט הוליוודי מופרך, או בעצם – כמו פרק גנוז ממגילת אסתר. המנהיג העליון ח'מינאי, המן של דורנו, יחד עם פמליית יועציו, כבר לא אתנו. הם תכננו, זממו, פרסו זרועות תמנון של טרור על פני המזרח התיכון כולו והיו בטוחים שהנה, הפעם התכנית להשמדת ישראל יוצאת לפועל בשלמות. אבל שוב, כמו בתקליט היסטורי שחוזר על עצמו, מאז ימי שושן הבירה, המציאות טפחה להם על הפנים בצורה הכי כואבת שיש.
השאלה המרכזית שמהדהדת בימים אלה, כשאנו מביטים על קריסת ציר הרשע, היא פשוטה, אולי אפילו נאיבית: איך הם לא לומדים? האם מעולם לא עלה בדעתם לפתוח ספר היסטוריה ולקרוא איך נגמר הסיפור של כל אימפריה שניסתה להשמיד אותנו?
פרשת "כי תשא", שאנו קוראים בסמיכות לחג הפורים, חושפת את סוד המאבק הזה בדיוק מדהים, דרך מצוות "מחצית השקל". התלמוד, במסכת מגילה, מגלה סוד היסטורי: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו".
המן זיהה את נקודת התורפה שלנו. הוא בא אל אחשוורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". הוא ראה את הפירוד ולכן חשב שאפשר לקנות את השמדתנו בכסף. אבל מצוות מחצית השקל, המופיעה בפרשה, באה ללמד אותנו אמת הפוכה: אף יהודי אינו שלם לבדו. כולנו חצאים. התשובה לאויב שמזהה פירוד היא יצירת חיבור. רק כשאנחנו מתחברים יחד – אנו הופכים לשלם אדיר, ששום כסף, או כוח שבעולם לא יכול לקנות, או לשבור.
אותו עמלק
בכל דור ודור, עמלק מגיע עם תלבושת אחרת. פעם תחת דגלים נאציים, והיום – תחת טורבנים שחורים ורטוריקה קיצונית. אבל הטבע נשאר זהה. מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ, שהיה מטייל יום אחד עם שר נוצרי בכיר. השר, שחיפש ללעוג לאמונה היהודית, הראה לרב כלב ציד, שחונך לעמוד על שתי רגליו הקדמיות, למלצר ולהגיש כוסות תה ויין בגינונים של אציל צרפתי. "תראה", גיחך השר, "הצלחתי לעקור מהכלב את הטבע שלו! הוא מתנהג כאדם מתורבת. אולי גם אתם היהודים תבינו פעם שצריך לשנות את הטבע ולהיות כמו כולם?"
הרבי שתק. למחרת, חזר הרבי לארמון ובאמצע ההגשה המהודרת של הכלב, שלף ממעילו קופסה קטנה וזרק לחדר עכבר חי. בשנייה אחת, הכלב "המתורבת" הפיל את המגשים, ניפץ את הכוסות והחל לרדוף אחרי העכבר על ארבע. "הטבע", חייך הרבי אל השר ההמום, "נשאר טבע. תחפושת של נימוסים לא משנה את המהות".
כך בדיוק פועל עמלק. גם כשהוא מתעטף בדיפלומטיה בין-לאומית, בחליפות מעונבות בבירות אירופה, או בנאומים מתקרבנים – ברגע שזורקים לו את המטרה היהודית מול העיניים, הטבע הרצחני מתפרץ. הוא שובר את כל הכלים ובסופו של דבר, בונה במו ידיו את העץ שעליו הוא ייענש.
הרמב"ם, ב"איגרת תימן" המפורסמת שלו, ניסח זאת כחוק טבע היסטורי. הוא מסביר שאומות רבות קמו עם מטרה אסטרטגית אחת – לעקור את עם ישראל. הוא קובע מפורשות: כל הממלכות הללו ייעלמו ויקרסו לתוך עצמן ועם ישראל יישאר. למה? כי מי שנלחם בנצח – מפסיד.
בספרו "אורות", הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לוקח את ההבנה הזו צעד קדימה ומסביר שהרשע נושא בתוכו את זרע ההרס של עצמו. עמלק מנותק ממקור החיים; הוא אינו פועל מתוך רצון לבנות עולם, אלא מתוך דחף עיוור להרוס. כשמערכת ניזונה משנאה טהורה, היא חסרת יציבות פנימית ודינה לקרוס מתוך עצמה. העץ הגבוה שהכין המן מסמל את המגלומניה והעיוורון המוחלט – אותו עיוורון בדיוק שהביא למפלתו של ח'מינאי וציר הרשע שלו.
תעשייה של חיים
כאן טמון ההבדל התהומי בינינו לבינם. המאבק שלנו מול איראן וגרורותיה מעולם לא היה רק על שטח גיאוגרפי, או מאזן אימה צבאי. זהו מאבק מהותי בין תרבות של מוות לתרבות של חיים. בעוד שאויבינו היו עסוקים בעשורים האחרונים בפיתוח תעשיית מוות, חפירת מנהרות וקידוש השהאדה, עם ישראל בחר לבנות תעשייה של חיים – בתי חולים, אוניברסיטאות, חקלאות משגשגת ומשפחות איתנות. הניצחון על ח'מינאי ועל המן לא מסתכם רק בחיסולים מדויקים; הוא מתרחש בכל פעם שאנחנו בוחרים בחיים.
אנו עומדים כעת בנקודת מפנה היסטורית. קריסת תמנון הטרור איננה רק אפיזודה גיאופוליטית חולפת, אלא פינוי של הדרך. הגאולה בדרך ואת פעמי משיח אפשר ממש לשמוע בשקט המהדהד שנותר לאחר נפילת גדולי צוררינו.
כאשר עם ישראל כולו עומד יחד, מבין שכולנו "מחצית השקל" ורקמת חיים אחת שלמה שמסרבת להיכנע לתרבות המוות – אנחנו מוכיחים שאנו מוכנים לשלב הבא. "ונהפוך הוא" אינו עוד רק נס היסטורי שקראנו עליו בילדותנו. הוא המציאות החיה של דורנו. החושך מתפזר, הרשע כילה את עצמו ואור הגאולה כבר מתחיל לבקוע מבעד לסדקים.
חג פורים שמח
