כל ילד בבית ספר יסודי יודע לדקלם: "הרוב קובע". כלל זה נכון גם לשאלות הרות גורל אשר מוכרעות בבית המשפט. זו גם ההלכה היהודית ("אחרי רבים להטת") וגם הדין שנקבע במפורש בחוק בתי המשפט. הסכנה: הרשעת חפים
מאת: עו"ד תהל חכם
בשונה ממשחקים בחצר בית הספר, מחיר הטעות בבית המשפט עלול להיות הרה גורל. הדוגמה הקיצונית ביותר היא של הרשעת חף מפשע והרי כתב הרמב"ם: "לזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד". מסיבה זו, יש הטוענים כי צריך לשנות את כלל ההכרעה בהליך הפלילי. זאת אומרת, כדי להרשיע נאשם, יהיה צורך בהרשעה פה אחד של כלל השופטים ולא די ברוב של שני שופטים מול אחד.
גם בדין העברי, הושמעה דעה דומה. ההיגיון מאחורי טענה זו הוא שדי בכך ששופט אחד מתוך שלושה חושב שיש ספק סביר באשמת הנאשם, כדי לומר שיש ספק סביר באשמתו – ולכן צריך לזכותו.
אך למעשה, הבעיה היא אפילו קיצונית יותר. למעשה, הרשעה בדעת רוב עלולה להוביל הרשעה של נאשם, על סמך ראיות שרוב השופטים סבורים שאינן אמינות. נסביר.
נניח שיש שני עדים שטוענים כי ראו את הנאשם מבצע את העבירה. בסיום המשפט, כל שופט יושב וחושב אם מה שהעדים סיפרו הוא אמת. שופט א' חושב שהעד הראשון לא אמין ושהוא לא באמת ראה את העבירה. השופט התרשם כי עד זה רק שמע על דבר העבירה ממישהו אחר ומספר שהוא ראה את הדברים, למרות שרק שמע עליהם. בכל זאת, היות שהעד השני אמין, השופט מחליט להרשיע את הנאשם. שופט ב' מתרשם בדיוק להפך. הוא חושב שהעד השני לא אמין, אבל בטוח במאה אחוזים כי העד הראשון דווקא כן ראה את העבירה. על סמך דברי העד הראשון, הוא קובע שהנאשם ביצע את העבירה ומרשיע אותו. שופט ג' חושב ששני העדים שקרנים ולכן מחליט לזכות את הנאשם. סיכומו של דבר: שני שופטים מחליטים להרשיע, שופט אחד מחליט לזכות – ולכן הולכים עם דעת הרוב והנאשם יורשע.
כעת, בואו נבחן את הראיות עצמן: שופט א' חושב שהעד הראשון שקרן, וכך חושב גם שופט ג'. זאת אומרת, רוב השופטים חושבים שהעד הראשון שקרן. שופט ב' חושב שהעד השני שקרן, וכך חושב גם שופט ג'. זאת אומרת, רוב השופטים חושבים שהעד השני גם שקרן. זאת אומרת, רוב השופטים חושבים ששני העדים שקרים. למרות זאת, על סמך שני עדים שרוב השופטים חושבים שהם שקרנים, הוחלט להרשיע את הנאשם ולשלוח אותו למאסר.
