מאז השבעה באוקטובר 2023, לעולם שמחת תורה יהיה חג שונה. השמחה שלנו השתנתה. היא כבר לא כמו פעם
עוד רגע שמחת תורה, אחד החגים שפעם הייתי מאוד אוהבת, אבל בשלוש השנים האחרונות, הוא כבר יותר מורכב עבורי. לפעמים, נראה לי כאילו קצת שכחנו את שמחת תורה ההוא, שבו חווינו אסון לאומי מטורף, שואה של ממש. מרגיש כאילו נכנסנו לשגרה והחיים ממשיכים. האם למדנו איזה לקח? האם השתנינו מאז? מעבר לטראומה שאנחנו מסתובבים אתה ולעצב על כל אלה שאינם, אני באופן אישי לא מרגישה שינוי באווירה הכללית, העולם כמנהגו נוהג.
אולי זה בעצם בסדר שאנחנו לא חיים את זה ביום-יום, כי אולי לא היינו מצליחים לחיות אם היינו חושבים על השואה הזאת כל יום. אולי הנפש שלנו יודעת לפעמים להגן על עצמה כדי להצליח להמשיך. זה קצת כמו לידה, אם כי בקונוטציה שמחה כמובן… אבל גם היא כל כך כואבת ותשעת החודשים קשים ומעייפים, אבל אנחנו יולדות ושוכחות את הקושי וממשיכות להביא ילדים לעולם.
תוך כדי שאני כותבת, זה מעלה לי נקודות למחשבה. יש בהם משהו מיוחד בחגי תשרי, כמעט חודש של חגים, מפגשים משפחתיים, המון הכנות ואוכל ותפילות ומנהגים שחוזרים על עצמם מדי שנה. בכל שנה, אני מזמזמת מחדש את שירה של נעמי שמר ש"אחרי החגים יתחדש הכול, יתחדשו וישובו ימי החול…". בכל שנה, יש לי איזו כמיהה כזאת ש"אחרי החגים" תהיה איזושהי התחלה חדשה. שהדברים שצריכים להסתדר יסתדרו, שהלב יהיה קצת יותר רגוע, שהמדינה תהיה קצת יותר שקטה ושאולי סוף סוף נוכל לנשום נשימה עמוקה בלי לחשוש ממה שעוד עלול להתרחש.
סיבות לשמוח
אני לא בטוחה שבאמת אחרי החגים הכול מתחדש, אבל זה נכון שימי החול שבים וחוזרים לשגרה… אבל אולי לא צריך לחכות שאחרי החגים הכול יתחדש. ההתחדשות מתחילה בהחלטה שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו להתחדש בכל הזדמנות ואולי זו גם דרך לנצח את מה שקרה לנו. לא לשכוח. לא להדחיק. לזכור את מי שאינם, לספר, להנציח, ללמוד. אבל במקביל גם לבחור להתחיל מחדש ולעשות איזה שינוי…אז רגע לפני שמחת תורה אני חושבת על הפער הבלתי נתפס בין שתי הנקודות האלה בזמן.
לפני ארבע שנים, חגגנו שמחה תורה של ממש ומאז, בכל זאת משהו השתנה. אולי אחרי כל מה שעברנו, השמחה שלנו השתנתה. היא כבר לא כמו פעם. היא שמחה שזוכרת כמה החיים שבריריים… ושהשמחה לא מובנית מאליה.
אז אני לא יודעת אם אחרי החגים הכול יתחדש, אבל אני כן רוצה להאמין שמשהו בתוכנו עוד יכול להתחדש. שנמצא סיבות לשמוח. שנדע להחזיק את הכאב ביד אחת ואת החיים ביד השנייה. שנצליח לזכור בלי להישאר שם. שנצליח להמשיך בלי להרגיש שאנחנו בוגדים במי שאיננו. בתוך השגרה, נזכור איזו זכות גדולה היא בכלל לחיות אותה ולהצליח לשמוח בה ולהתחיל מהתחלה. אז שוב כמו שכתבה נעמי שמר נקום "מחר בבוקר עם שיר חדש בלב נשיר אותו בכוח… ונתחיל מבראשית".
