"שלום מהגולן", ספר זיכרונותיו של שלום בלייר, אושיה גולנית מלב העשייה האזורית, מספר את סיפור החקלאות בגולן והתעשייה הניזונה מהחקלאות – "פירות גולן" ו"יקבי רמת הגולן". זהו גם סיפורו של קיבוץ אל-רום, שבו חי שלום את 25 השנים, שאותן הגדיר "היפות בחייו"

בשירו, "מסביב למדורה", שכתב אלתרמן, בטור השביעי ב"דבר", ב-1948, לכבוד יום ההולדת השביעי של הפלמ"ח, הוא כותב:
"…מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר?
הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ.
בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר,
וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ…
זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַח. הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר
כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ"…

הפלמ"ח היה בסך הכל בן שבע ואנשיו כבר כתבו שירים ואפילו ספרים המספרים את סיפורו. הם המשיכו כך את מורשת אנשי העלייה השנייה ובמידה רבה – גם העלייה השלישית, שתיעדו את עצמם כבר בשעת מעשה, ממש בשידור חי, מתוך מודעות לכך שהם מבצעים מהפכה היסטורית והבנת החשיבות של תיעודה. כך גם התנועות הקיבוציות, בעיקר הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי וכך גם "גוש אמונים" ומפעל ההתיישבות ביש"ע.

בגולן, משום מה, זה לא קרה ובאופן קיצוני. כאשר ניגשתי לחקר הגולן, שהניב עד כה שני ספרים ומחקר נוסף, חרשתי בשדה בור מחקרי – לא נכתבו שום מחקרים רציניים על ההתיישבות בגולן, לא של חוקרים מחוץ לגולן ולא של חוקרים בני הגולן, וגם מייסדי ההתיישבות ופרנסיהם לא תיעדו את מעשיהם, לא בשעת מעשה ולא לאחר מעשה, ויש להצטער על כך.

מצד שני, זכה הגולן לארכיון מעולה, שאזורים אחרים יכולים רק להתקנא בו. אני יכול עוד לראיין את ראשוני ההתיישבות למחקריי, אך חוקרים בעוד עשרים ושלושים שנה יתקשו לעשות כן, מסיבות ביולוגיות.

לכן, כל כתיבת זיכרונות ואוטוביוגרפיות של ותיקי ההתיישבות, ובעיקר של הדמויות המרכזיות בבניין ההתיישבות בגולן, היא ברכה גדולה. כזו היא, למשל, סדרת הכתבות המרתקת ב"שישי בגולן" של שמשון ולנר, שאם הבנתי נכון, אלו פרקים נבחרים מספר בכתובים. כעת, זכינו לספר זיכרונותיו של שלום בלייר.

סיפור של איש ומקום

"שלום מהגולן" הכתיר שלום את ספרו. הגדרה מבריקה וקולעת. כי שלום הוא באמת אושיה גולנית המזוהה מאוד עם ההוויה הגולנית, בקרב תושבי הגולן ומחוץ לגולן; בעיקר בתחום הכלכלי. העשור שבו ניהל את "יקבי רמת הגולן" הביא לפרסום שלו, אך אדם לא נולד לתפקיד הזה, אלא נבנה לתוכו במאמץ, בעשייה ובהצלחות. סיפורו של שלום מתאר את המהלך הזה – עובד בענף הלול, מרכז הענף, מרכז משק, מנהל "פירות גולן", מנכ"ל מועצת הפירות ומנכ"ל "יקבי רמת הגולן".

"סיפור של איש ומקום" – זו כותרת המשנה של הספר. אכן, דרך סיפורו של שלום, מסופר סיפורו של מקום. מסופר סיפור החקלאות בגולן והתעשיה הניזונה מהחקלאות – פירות גולן ויקב הגולן. זהו גם סיפורו של קיבוץ אלרום, שבו חי שלום את 25 השנים, שאותן הגדיר "היפות בחייו". הספר יצא במלאת לו 70, במלאת יובל שנות חיים ועשייה בגולן ובשנת השוויון בין 25 שנותיו באל-רום ל-25 שנותיו בקצרין. חרף אהבתו הגדולה לקצרין, שאותה הוא מספר בספרו, ועל אף ששלום מקדיש מקום משמעותי לסיפור החלטתו לעזוב את אל-רום ואף מספר על הקושי שהיה לו, לפחות בשנים הראשונות אחרי העזיבה, לבקר באל-רום, הוא מגדיר את שנותיו באל-רום כיפות בחייו.

גולת הכותרת של הקריירה של שלום והתפקיד שאותו אהב וממנו נהנה יותר מכל מה שעשה עד אז ולאחר מכן, היה ניהול היקב. הוא מתאר באהבה רבה את סיפור היין בגולן ואת תפקידו ומהלכיו בתפקיד המנכ"ל.

אך הפרקים שריתקו אותי ביותר היו על ראשיתה של אל-רום. אולי כיוון שתמיד נמשכתי לסיפורי חלוצים ואולי כי לא יכולתי שלא לראות את קווי הדמיון בין ראשית אל-רום לראשית אורטל, אך לא פחות מכך – את קווי השוני.

"כולנו אל-רום"

ההבדל הגדול ביותר הוא בצד הפוליטי. ההבדל הזה אינו רק בין אל-רום לאורטל, אלא בין אל-רום לשאר יישובי הגולן, ושלום ער לכך וכותב על כך לאורך הספר. הגדרתו היא "הקיבוץ השמאלני ביותר". בתקופת הנסיגה מסיני, כאשר ועד יישובי הגולן הזדהה באופן אקטיבי עם המאבק נגד עקירת היישובים בסיני, וכפי ששלום מתאר, מהקיבוצים השכנים יצאו אנשים רבים לימית, להשתתף באופן אקטיבי במאבק נגד הנסיגה והעקירה – לא זו בלבד שאל-רום לא הייתה שותפה למאבק, אלא שאסיפת הקיבוץ קיבלה החלטה שאל-רום "לא תהיה מכשול לשלום".

זו לא הייתה הגדרה מקורית של אל-רום. זוהי "נוסחת גשור" – שליוותה את ההחלטה של מועצת הקיבוץ הארצי (התנועה הקיבוצית של "השומר הצעיר",) על הקמת קיבוץ גשור ובהמשך, את הקמת נטור. אולם בעוד בקיבוץ הארצי, הייתה זו נוסחה של פוליטיקה פנימית, שנועדה לגשר בין תומכי ההתיישבות, מתוך הבנה בחשיבותה להבטחת הגולן כחלק מישראל, לבין מתנגדי ההתיישבות, ששללו עקרונית התיישבות מעבר לקו הירוק, ובעיקר נועדה לאפשר את ההתיישבות בלי להביא לקרע בתנועה ואולי אף לפילוג, כאן הייתה זו החלטה של המתיישבים עצמם. יתר על כן, בניגוד לקיבוץ הארצי, באל-רום מדובר בקיבוץ של תנועת הקיבוץ המאוחד ושל בוגרי תנועת "המחנות העולים", תנועות אקטיביסטיות ניציות שדגלו בשלמות הארץ.

אני זוכר שיחה עם חבר אל-רום בשנות השמונים, שבה ניסיתי לרדת לעומק העמדה הזאת. "אם בעיניך שלום עם סוריה מצדיק נסיגה מהגולן וחשוב יותר מההתיישבות בגולן", שאלתי אותו, "למה אתה מתיישב בגולן ובכך פוגע בסיכוי להסכם שלום?" תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר שההתיישבות שלנו בגולן תקדם את השלום, כי היא תלחיץ את הסורים להבין שהזמן פועל לרעתם. "כאשר הילדים שלי, שנולדו בגולן, יהיו בוגרים, הגולן יהיה בטבע שלהם ובדם שלהם ואין סיכוי שהם יסכימו לעזוב את הגולן".

אכן, במאבק על הגולן בשנות ה-90', אל-רום הייתה שותפה. אולי היא הייתה קצת מהוססת, פחות אקטיבית, אך בפירוש נטלה חלק. היא הייתה מיוצגת בוועד יישובי הגולן. טרקטור של אל-רום, עם טרקטוריסט מאל-רום, נטלו חלק במסע הטרקטורים מגמלא לירושלים, שעליו כתבתי לפני שבועות אחדים. כאשר הייתה עתירה לבג"ץ, נגד מימון המאבק בידי המועצות בגולן, כל חברי מזכירות אל-רום חתמו על מכתב של כל חברי המזכירויות בכל יישובי הגולן, שלפיו הוועד מייצג את תושבי הגולן, מכתב שהיה לו חלק נכבד בדחיית העתירה. כאשר הודלפה כוונה לצעד בונה אמון כלפי סוריה במהלך המו"מ, של נסיגה מהכפרים הדרוזים ועקירת יישוב ישראלי אחד מהגולן, והערכנו שמדובר באל-רום, אל-רום אירחה עצרת המונים של תושבי הגולן תחת הכותרת "כולנו אל-רום".

להבטיח את העתיד

שלום מספר שהיה שותף לצוות סודי באל-רום, שעסק במציאת פתרונות למקרה של נסיגה. ועד יישובי הגולן התנגד בתוקף לפעילות כזו, אך הייתה כזו גם ברמה המועצתית וגם בכמה יישובים. אלה שצידדו בכך, לא ראו סתירה בין המאבק לבין הפעולה הזאת, שנועדה להבטיח את העתיד, במקרה שהמאבק ייכשל. אני גאה בכך שאורטל לא עסקה בכך. עם זאת, כמו אורטל ושאר היישובים, גם אל-רום החליטה להמשיך לפתח את היישוב ואת ענפיו, גם במהלך המו"מ.

שלום מספר על פגישה של נציגי אל-רום עם רבין. דומני שסיפור הפגישה הזאת מלמד משהו על מנהיגותו של רבין, שהיום לא היינו יכולים אפילו לדמיין אותו. רבין נפגש רבות עם ועד יישובי הגולן. בחרנו ביהודה הראל כאיש הקשר עם רבין והם הרבו להיפגש בארבע עיניים. לעומת זאת, הוא סירב בעקשנות להיפגש עם מי שהתיימרו לייצג עמדה לעומתית בגולן. הוא אמר שכראש הממשלה, הוא נפגש רק עם הנציגות הרשמית של היישוב – ראשי המועצות וועד היישובים. לכן, הוא סירב תחילה להיפגש עם אל-רום, ורק לאחר שהובהר לו שזו לא פגישה לעומתית והפגישה קיבלה את ברכת המועצה, הוא נאות להיפגש. בפגישה, הציגו חברי אל-רום, ושלום בתוכם, את הקושי באי-הוודאות ורבין חיזק אותם בהמשך העשייה והפיתוח במלוא התנופה, כל עוד אין הסכם.

בתוך הגולן היו רבים שמבחינתם תקופת המו"מ על הנסיגה מוגדרת "תקופת אי הוודאות" והקושי הגדול ביותר היה אי-הוודאות. זה גם המסר העיקרי שהציגו, על פי עדותו של שלום, נציגי אל-רום באותה פגישה. אף פעם לא הבנתי זאת. נכון, קשה לחיות באי-ודאות, אך אני מעדיף לחיות חיים שלמים באי-ודאות, על פני ודאות שלילית. הרי גם נסיגה, חלילה, הייתה מסירה את אי-הוודאות. אני מגדיר את התקופה כ"תקופת המאבק" וכך הגדרתי אותה גם בזמן מעשה, כי זו מהותה: המאבק ההרואי שניהלנו נגד הנסיגה ובזכותו מנענו אותה. "אי-ודאות" היא מונח פאסיבי – חיינו תלויים בהחלטה של אחרים ונורא קשה לנו שלא לדעת מה קורה. "מאבק" הוא מונח אקטיבי – איננו יודעים מה יהיה, אך אנו יודעים מה ראוי שיהיה ואנו לוקחים את האחריות לידינו ונאבקים כדי להשפיע על המציאות וליצור ודאות חיובית.

שורשים פולניים

את שלום הכרתי ב-1987, כשהוא מונה למנכ"ל "פירות גולן" ואני עבדתי בבית האריזה. לאורך השנים, הצטלבו דרכינו כבעלי תפקידים מרכזיים בגולן. נשותינו עבדו יחד לאורך שנים רבות, מה שקירב בין הזוגות. לפני 16 שנים, נסענו יחד עם עוד מספר זוגות, למסע לפולין. ההדרכה שהייתה לנו, אם לנקוט לשון המעטה, לא הייתה "מי יודע כמה". כאן, שלום, שהיה הדמות הדומיננטית במסע, נטל על עצמו את ההובלה והעשיר אותנו מאוד בידיעותיו.

שלום, יליד פולין, שהספר נפתח בילדותו בה, התחבר מאוד לארץ הולדתו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. הוא הרבה לבקר בה, גהן כמנהל היקב, והצליח מאוד בשיווק יינות הגולן בארץ זו, והן כמי שמתחקה אחרי שורשיו המשפחתיים ואחרי ההיסטוריה של יהדות פולין. הוא אף למד תואר שני וכתב תזה על "עליית גומולקה" – גל העלייה הגדול מפולין, באמצע שנות החמישים.

הספר נעים מאוד לקריאה. מי שמכיר את שלום, אינו יכול שלא לשמוע אותו מספר את הספר בקולו, עם ההומור והשנינות המאפיינים אותו. מומלץ!