אחרי הרעמים והברקים של הר סיני, היינו מצפים להמשך נשגב. במקום זאת, אנחנו מקבלים רשימת חומרים לקבלן: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְעֹרֹת אֵילִם… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים"
כל מחנך, מפקד, או הורה מכיר את הפער הזה. הפער בין החזון המושלם שיש לנו בראש לגבי הילדים, או החניכים שלנו, לבין המציאות היום-יומית, המורכבת ולעתים, האפורה. אנחנו רוצים שהם יהיו "זהב" – מצטיינים, ערכיים, מובילים. הרשימה שיש לנו בראש היא רשימה של בית מקדש: הוד, הדר ושלמות.
אלא שפרשת "תרומה", דווקא היא, מורידה אותנו אל הקרקע. אחרי הרעמים והברקים של הר סיני, היינו מצפים להמשך נשגב. במקום זאת, אנחנו מקבלים רשימת חומרים לקבלן: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְעֹרֹת אֵילִם… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים".
המדרש חושף בפנינו את הדרמה שהתחוללה בנפשו של משה רבנו באותם רגעים. משה, המנהיג הגדול, נתקף בחרדה אמיתית.
כשהקב"ה אמר לו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משה עמד המום. הוא הביט לשמים ושאל את השאלה המתבקשת: ריבונו של עולם, "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה?". איך אפשר לדחוס את האין-סוף לתוך מבנה של עץ ואבן? איך אתה דורש מבני אדם סופיים לבנות בית לאלוקים אין-סופי? הרי זהו מתכון בטוח לכישלון.
האלשיך הקדוש וסוד הצמצום
התשובה של הקדוש ברוך הוא למשה היא אולי היסוד החשוב ביותר בגישה לחינוך ולמנהיגות: "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחם".
הקב"ה מלמד את משה פרק בהלכות צמצום. הוא אומר לו: אתה מודד את המשימה בעיניים "אלוקיות" ולכן אתה מיואש. אבל אני לא מבקש שלמות אלוקית. אני מבקש מאמץ אנושי. האלשיך הקדוש (רבי משה אלשיך) מדייק בפסוק הראשון של הפרשה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי". מסביר האלשיך, שכאשר אדם נותן מעצמו למען מטרה נעלה, הוא למעשה "לוקח". הוא בונה את עצמו. אם נדרוש מהאדם לתת מה שאין לו – שברנו אותו. אבל אם נבקש ממנו לתת את ה"מחצית השקל" שלו, את מה שהוא מסוגל – בזה הוא קונה את עולמו.
הרבי מקוצק ורבי זושא: איפה גר אלוקים?
מכאן צומחת תובנה עמוקה עוד יותר. אם אנחנו לא דורשים שלמות, אז היכן שורה הקדושה? הרבי מקוצק, בחדותו הידועה, נשאל פעם: "איפה נמצא אלוקים?". הוא השיב בחיוך מריר-מתוק: "איפה שנותנים לו להיכנס".
המשכן לא נבנה מהחומרים, אלא מהרצון. כשאנחנו דורשים מילד, או מעובד, תוצאה שהיא מעבר לכוחותיו, אנחנו נועלים את הדלת. הוא מתייאש ונסוג. אבל כשאנחנו אומרים לו: "אני לא צריך שתהיה זהב, אם אתה נחושת. אני צריך שתהיה הנחושת הכי טובה שאתה יכול להיות" – או אז אנחנו פותחים פתח לקדושה.
הדבר מזכיר את הסיפור החסידי המפורסם על רבי זושא מאניפולי.
מסופר שלפני פטירתו, בכה רבי זושא בכי תמרורים. שאלו אותו תלמידיו: "רבי, ממה אתה מפחד? הרי היית צדיק!".
ענה להם: "אני לא מפחד שישאלו אותי בשמים 'למה לא היית משה רבנו'. לזה יש לי תשובה מצוינת – אני אגיד שלא נולדתי עם הכישרונות של משה רבנו. אני גם לא מפחד שישאלו אותי 'למה לא היית שלמה המלך'. גם לזה יש לי תשובה – לא קיבלתי את החוכמה של שלמה.
ממה אני מפחד? אני מפחד שישאלו אותי שאלה אחת קטנה: 'זושא, למה לא היית זושא?'. למה לא מימשת את הפוטנציאל הייחודי שהיה לך? למה לא נתת את ה'לפי כוחך' שלך?".
הרב קוק זצ"ל כתב על כך בצורה נפלאה: תפקיד החינוך אינו להכניס באדם דברים זרים לו, אלא "להוציא מהכוח אל הפועל" את מה שגנוז בו. הטעות הגדולה היא הניסיון לעצב את כולם בתבנית אחידה של "זהב". המשכן היה זקוק לכולם – לחוטבי העצים ולשואבי המים, לאורגי היריעות ולצורפי הזהב.
לבנות משכן בלב
הדברים הללו מקבלים משנה תוקף במציאות של ימינו. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את המושלם, את ה"נוצץ", את התוצאה הסופית. הנוער שלנו גדל לתוך עולם שמשדר לו מסר בלתי פוסק: אם אתה לא מצטיין, אם אתה לא "זהב", אתה לא שווה. הלחץ הזה מחלחל פנימה, ולעתים, גם אנחנו המבוגרים חוטאים בו. אנו דורשים מהילדים שלנו "לפי כוחי" – לפי הסטנדרטים והחלומות שלנו ושוכחים את האמת הפשוטה של הפרשה: המשכן לא נבנה רק מזהב. הוא היה זקוק באותה מידה ליריעות העזים הפשוטות ולקרשי העץ המחוספסים. בלעדיהם, לזהב לא היה על מה להישען.
התפקיד שלנו – כהורים, כמחנכים וכמנהיגי ציבור – הוא לחזור לתשובת בורא עולם למשה: "איני מבקש לפי כוחי". עלינו ללמוד להעריך את המאמץ ולא רק את ההישג. לראות את היופי ב"נחושת" של הילד, ברצון הטוב שלו, בהשתדלות הכנה, גם אם התוצאה אינה מושלמת.
כשאנחנו מצליחים לשדר לדור הבא שהם רצויים ואהובים, בזכות הנתינה הייחודית שלהם, ולא בזכות עמידה בסטנדרט חיצוני דמיוני – או אז אנחנו בונים את המשכן האמתי. הרי בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא צמצם את שכינתו לא כדי לשכון בתוך העצים והאבנים הקרים, אלא כדי לשכון בתוך הלבבות החמים והמתאמצים שלנו. כפי שדייקו חז"ל: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מהם.
שבת שלום
