צריך לחלום, להעז ולעשות

בכניסה לבית של ציפי אחישחר, בגבעת יואב, תולה ציור של בעלה המנוח, שמואל וסטיקר לזכר הדר גולדין – “נא להיכנס עם חיוך”

---

הבית של ציפי אחישחר, בגבעת יואב, כולל גינה מרשימה ומזמינה, גלריה ייחודית, בית עם אופי ויופי ואפילו רפת. הגינה רחבת ידיים, עצים גבוהים שיוצרים הצללה נעימה ובית עץ מרשים, לטובת הנכדים. מבחינתה של ציפי, גלריית החוץ שלה היא כרטיס הביקור שלה, הפרח הוא “חיוך של האדמה”.

ציפי דאגה לשמר את העבר בתמונות וציורים ובמגוון פריטים, שמוצגים הן בביתה והן בגלריה. כך, למשל, תיק התפילה מבית הוריה ואפילו תמונה עם גולדה מאיר, שבה ניתן לראות את ציפי ואת האיש שלה ז”ל, עוד לפני שהכירו אחד את השנייה.

בכניסה לבית, מיד מבחינים בציור של שמואל האיש שלה ז”ל וסטיקר לזכר הדר גולדין  “נא להיכנס עם חיוך”. אין ספק שהסטיקר הוא תזכורת למה שציפי מקרינה – “חיוך”.

 “בגינה, אני כל הזמן משנה. יותר קל לי לשנות. כל הזמן מחדשת בפינות. גלריית החוץ שלי היא כרטיס הביקור הכי טוב. הגינה שלי זו אני. גם לפני השיפוץ, כשחיינו מאוד בצניעות, בגינה תמיד השקעתי ללא הכרה”

ספרי קצת על עצמך

ציפי: “נולדתי בשנת 1950, בעכו. לפני ההגעה לגולן, ביליתי את רוב שנותיי במרכז. לגולן, הגעתי במסגרת הצופים ב-1968. הגעתי כחלק מהגרעין המייסד של קיבוץ מבוא חמה. בשנת 1971, נישאתי לשמואל והוא היה חבר בגבעת יואב. הרומן התחיל כשבחורי גבעת יואב באו לרקוד במבוא חמה ומשם הכול התחיל.

“בגבעת יואב הקמתי את משפחתי. שתי בנות ובן וארבעה נכדים. הבת הבכורה נשארה לגור בגבעת יואב, עם משפחתה.

“במהלך השנים, עסקתי בחקלאות ועבדתי כמעצבת אירועים ושוזרת פרחים. זה היה המקצוע שלי.

“למדתי הדרכת אמנות ואוצרת תערוכות ובעצם, כל השנים למדתי. כל פעם, משהו אחר.

שמואל אישי ז”ל היה דמות מוכרת בגולן. הוא נפטר בשנת 2012. היה בקבע, קצין הגמ”ר בגולן וחקלאי. אני, למעשה, גידלתי גם את המשק וגם את הילדים.

“כשהשתחרר מקבע, הוא הצטרף לאחיו לתחום הביטוח. אחד התחביבים העיקריים שלו היה צילום. הייתי קוראת לו ‘מחלקת תיירות’, כי אהב לטייל הרבה וגם לתעד.

ב-2007, הקמתי גלריה ליד הבית. אני מנהלת אותה וגם אמנית רב-תחומית. אני עוסקת בציור, בצילום, בפיסול קרמי, רקמה, טקסטיל ועוד מגוון טכניקות. כל פעם, מתווספת עוד טכניקה חדשה.

“בגלריה, אני מציגה גם תערוכות יחיד וקבוצתיות של אמנים שונים. מציגים בה אמנים מכל הארץ והיו גם אמנים מהעולם. לאמנות אין גבול”.

מהו החלק האהוב עלייך בבית?

“החלק האהוב עליי בבית הוא החלון שיש לי בפינת הסלון. החלון הוא ויטרינה ללא תריס. הוא מקשר בין הפנים לחוץ ומאפשר לי נקודת מבט לגינה ולגלריה. דרך החלון אני יכולה לראות את הפרחים, שהם הדבר האהוב עליי.

בכל בוקר, אני נהנית מהאור שחודש, בליווי המוזיקה שאני מפעילה. המקום משדר את מי שאני. אני יכולה לעמוד שעות מול החלון”.

 זמן גולן

האם יש פריט אהוב במיוחד?

ציפי: “יש לי ציור מקורי של קדישמן, בחדר שינה. מבחינתי, רציתי אותו קרוב אליי. את קדישמן הכרתי כשלמדתי בתל חי, ב-1980. בזמנו, הגיעו להפנינג במכללה אמנים מהשורה הראשונה. קדישמן היה ביניהם והערצתי אותו.

“האיש שלי קנה לי את הציור, לאחד מימי ההולדת שלי. הוא תמיד ידע להפתיע אותי. אמר לי שיהיה לי את הציור, למקרה הצורך. אך לא אמכור אותו אף פעם.

“פריטים נוספים שמשמעותיים לי הם פריטים מבית הוריי. יש לי מחזור למועדי יום כיפור בעברית והונגרית, בתוך תיק תפילין, עם רקמה הונגרית, שהיה שייך לסבא ישעיהו. בנוסף, יש לי את פנקס החבר במפלגה הקומוניסטית שלו.

“בתיק תפילה של אבי, מצאתי לאחר מותו סידור, שהיה מתנה לבת מצווה, שבנות היו מקבלות בבית הכנסת הגדול בבודפשט. עד היום איני יודעת למי זה היה שייך.

“בחדר השינה, יש לי גם תמונה שכוללת תמונות של מספר בני משפחה של אבי ז”ל. תמונה של סבתא שרה וסבא ישעיהו. את התמונות האלה הביאה לי הנכדה של האישה השנייה של סבי. היא הביאה צילומים, חילופי מכתבים בין אבי לסבי ואת התיק עם המחזור והפנקס. אוצר שלם”.

מהי הקנייה האחרונה שלך לבית?

“הקנייה האחרונה שלי היא תמונה שקניתי בתערוכה, ביום ההולדת האחרון שלי, בפברואר השנה. זו קנייה שבדרך כלל לא הייתי עושה. הפתעתי את עצמי ורכשתי, בלא מעט כסף, תמונה מקורית של אבו שקרה פריד.

“היצירה מבוססת על מעטפה עם בולים בנושא ‘חומה ומגדל’ וציור בצבעי אקוורל של נוף רגוע ופסטורלי ובשמיים שני מטוסים מגיחים.

“מבחינתי, זו תמונה לחיי ההתיישבות ובנימה אופטימית שאני מקווה שהגולן ישגשג ויפרח ונתגבר על המחלוקות שבדרך.

“אנחנו חיים כאן בסוג של שלווה. אני קוראת לזה ‘זמן גולן’. יש פה זמן אחר ממרכז הארץ”.

  הפרח – חיוך של האדמה

מהו החלק בבית שמייצג אותך?

“הגלריה בפירוש מייצגת אותי. בנוסף, הגינה היא גלריית החוץ שלי והקשר לאדמה. בספר אומן שלי כינו אותי ‘אימא אדמה’.

“התערוכה האחרונה שלי וכן החומר שאני משתמשת בו הוא החומר, זה האדמה. גם זכוכית עשויה מחול.

“תערוכה נוספת, שמוצגת עכשיו, מבוססת על סבתא שלי וחנות הסדקית שהייתה לה בהונגריה.

בסדרה הזו, אני יצרתי מחומרים שמוכרים בחנות.

“היצירה ‘העלה האחרון’ מוצגת בגלריה. היא מהתערוכה הראשונה שלי שנקראה ‘מתוך המגירה’ וזו היצירה שאני הכי אוהבת. ממנה, יצאו היצירות הבאות שלי.

היצירה בעצם מסמלת אותי, כשריד האחרון של משפחת וייס הפרטית שלי”.

האם היית משנה משהו בבית?

“לא הייתי משנה כלום. אני בין האחרונים ביישוב שהתגוררו בבית המקורי. רק בשנת 2006, עשינו שיפוץ. אני אוהבת את הבית כמו שהוא וכך גם נכדיי.

“בגינה, אני כל הזמן משנה. יותר קל לי לשנות. כל הזמן מחדשת בפינות. גלריית החוץ שלי היא כרטיס הביקור הכי טוב. הגינה שלי זו אני. גם לפני השיפוץ, כשחיינו מאוד בצניעות, בגינה תמיד השקעתי ללא הכרה. זו אהבה. הפרח הוא חיוך של האדמה”.

האם יש משהו שחשוב לך להביע?

“בנימה אופטימית לגולן, שלא נפסיק לעבוד ולחלום ולראות את הדברים הטובים בכל דבר. בכל עסק, אסור לקפוא על השמרים. צריך לחלום, להעז ולעשות. כששאלו אותי מה זו ציונות, עניתי ‘לעשות’ וביחד עם זה אסור לשכוח גם לנשום”.