השבוע, הכותרות רועמות בהכרזות חרם, ציוצי BDS מתעופפים ברשת וגרפיטי אנטישמי מכער חנויות בברוקלין. בתוך הרעש הזה, מנקרת בי שאלה אחת: אולי דווקא הקולות שמחרימים ומלעיגים אותנו הם האות האחרון לפני קיבוץ גלויות?
מספרים על רבי ישראל מרוז'ין, שפעם עמד ילד קטן ליד חלון ביתהמדרש ונאנח: "למה כולם שונאים אותנו?". הרבי הניח יד על כתפו ואמר: "כשאם קוראת לילד לשוב הביתה והוא מתמהמה, היא מגבירה את הקריאה. הגלות מגבירה את קולה, מפני שהבית מחכה".
הסיפור ההוא מצית בי הבנה חדשה: האנטישמיות – על כל מרירותה – היא אולי הקריאה המוגברת של ההיסטוריה.
בלק מלך מואב מזמין את בלעם, מקלל מקצועי בעל שם בין-לאומי, בדרישה: "לכה ארה לי". בלעם מטפס לפסגה, מתכונן לפרץ שנאה, אבל פיו מתהפך: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב". רש"י רואה בזה תמצית הנהגה שמימית: האויב עוקר, הקב"ה נוטע. ה"כלי יקר" מוסיף שהברכה לא רק מבטלת קללה – היא הופכת אותה לדשן תחת שרשי האומה.
אני חושב על קיץ 2025: דו"ח הADL קובע כי בשנת 2024 נרשמו 9,354 אירועים אנטישמיים בארצות הברית. זהו שיא כל הזמנים ועלייה תלולה בקמפוסים. גרפיטי שנאה במנהטן ושלטי חרם באוקספורד גולשים לכותרות הלילה. באותה נשימה – נתוני הסוכנות היהודית מדווחים על יותר מ31,000 עולים חדשים ב2024, בהם למעלה מ2,000 מצרפת – זינוק של כ95% לעומת השנה שעברה וזה עוד בשנת מלחמה. דחייה מבחוץ הופכת מנוע לעלייה: הקללה מסתחררת וחוזרת ככרטיס טיסה, בדיוק כפי שקרה אחרי גירוש ספרד והפוגרומים בקישינב.
קללה שהפכה לברכה
מדרש רבא מוסיף: ברגע שבלעם "פוקח עיניו" ורואה את ישראל "שׁוֹכֵן לְשִׁבְטָיו" – אוהל מול אוהל, בכבוד הדדי – נשמטת כוחה של הקללה. הרמב"ן מדגיש שהברכה צומחת מתמונת האחדות. גם היום, כל חרם מצמיח חיבורים: מאז אוקטובר 2023, אספו פדרציות יהודיות בצפון אמריקה מעל 750 מיליון דולר לסיוע חירום; קהילות בדרום אפריקה ובאוסטרליה מארגנות מפגשי זום שבועיים לתפילה ותרומות. האויב מבקש לקעקע – והעם מתלכד.
ואז מזדעק פסוק נוסף מפי בלעם, שהפך לאחרונה לשם הקוד של המערכה מול איראן: "הֶן עַם כְּלָבִיא יָקוּם". הספורנו אומנם מסביר שישראל קם כלביא לעבודת יוצרו ואינו שוכב עד שיודע שהוא שלם, אך דימוי הלביא טומן בחובו עוד עומק. הלביא קם באחת לפני עלות השחר – ערֵני, חד, קולט כל רחש קל. הוא אינו צד לבד, אלא כחלק מלהקה. תיאום ושיתוף פעולה הופכים כוח. רצועות השרירים שלו מלמדות אותנו על ביטחון הפנימי: הוא אינו נוהם כדי להפחיד, אלא כדי להודיע "אני כאן, בוטח בדרכי".
במבצע "עם-כלביא" ראינו את שלושת הממדים הללו: חיל האוויר, פיקוד העורף וכל כוחות הביטחון פעלו כגוף אחד; "כיפת ברזל" ולוחמי סייבר הסתנכרנו כמו להקת ציד; ויהודי התפוצות, ככוח המסייע מאחור, שלחו 40 טונות ציוד רפואי בזמן שיא. כך הפכה ברכת בלעם לא רק לכותרת חדשותית, אלא לדימוי חי של עם שקם מדי בוקר בערנות, בשותפות ובביטחון – קללה שהתהפכה למציאות נחושה.
חדר כושר לנשמה
ב"אורות ישראל", מסביר הרב קוק שהצרות מבחוץ הן חדר כושר לנשמה הלאומית. הן מושכות אותנו מן הפריפריה הרופפת אל לב האומה. תפקיד המנהיגות – רבנים, ראשי ערים, אנשי חינוך – הוא לקרוא את הרגע: לא רק להתגונן ברשתות, אלא לפתוח שערי קליטה, להמציא מסלולי תעסוקה ולהשמיע קריאה חמה: "כאן – הבית".
אבל אין כאן רומנטיזציה של סבל. כאב הגלות אמתי, צלקותיו חמות. רבי צדוק הכהן מלובלין נזהר לומר: "אין מקדשים את הכאב, אלא את הצמיחה שיוצאת ממנו". ואם כבר קולָלנוּ, נקשיב לצלצול: בואו הביתה. כך קללת בלעם מתגלגלת לברכת "עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" – לא בדידות מתנשאת, אלא ייחוד שמזמין את העולם לקבל אור.
אפילו בלעם חותם: "תָּמוּת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". בסוף, הוא מעריץ את העם שניסה לקלל. אז בפעם הבאה שתראו ספורטאי מסרב לשחק מול נציגי ישראל, או פרלמנט רחוק מצביע גינוי, שאלו: האם זו הקריאה החזקה של האם לילד? אולי זה הרגע לארוז, אולי רק לחזק קשר, אך ודאי להתרומם.
אולי באמת הגיעה השעה לשמוע את הקללה – ולענות עליה בצעד אחד קדימה, אל הבית.
שבת שלום
