יעל מדי
בכל פעם מחדש, אני מתפעלת מהיופי שיש ביהדות, במסורת ובחגי ישראל ומהעוצמה הזאת, של חודש שלם של חשבון נפש ובירור עצמי על הטוב, הרע והדרוש תיקון
חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, נכנס לו ככה לתוך אוגוסט החם העמוס והלחוץ. אני אוהבת אותו, את חודש אלול. אני מדליקה נר לכבודו בערב ראש חודש, מנהג מבית הוריי, בכל ערב ראש חודש להאיר את הבית, את החודש, את הלב, הנשמה ואת החיים. ברקע מתנגנים ניגוני שמחה, כי אין תשובה ללא שמחה.
אני נזכרת בעצמי, לפני 25 שנה או קצת יותר, הייתי תלמידה באולפנת “סגולה”, גרתי בפנימייה והיינו יוצאות, חבורה של בנות, בשעת בוקר מוקדמת במיוחד לסליחות, בבית הכנסת הספרדי בקריית מוצקין. נערות בגילנו רוצות לישון כמה שיותר ואנחנו היינו קבוצת דוסיות, שהקצנו לנו בארבע לפנות בוקר, עם מכנסי פיג’מה מתחת לחצאיות, שטאטאו את הרחובות.
צעדנו לבית הכנסת בשקט, כדי לא להעיר את הציפורים שעוד ישנו ובבית הכנסת שרנו בקולי קולות עם החזן את “חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו”. תקיעות השופר של החזן הקשיש עדיין מהדהדות לי באוזן ואנחנו היינו מתרגשות ודומעות ומתפללות. אני תוהה אם באמת חשבנו שכל כך חטאנו, כי בזיכרון שלי היינו כל כך דבקות בתפילה לאורך כל החודש ועשינו מאמץ גדול לכפר על חטאינו בכוונה אמתית ובאמונה תמימה ופשוטה.
מאז, חודש אלול בשבילי הוא חודש כזה של אור וחשבון נפש, גם אם אני כבר לא מתעוררת לסליחות באשמורת הבוקר ולא צורחת את “אדון הסליחות” והחצאיות שלי כבר לא ממש טובות לניקיון הסביבה. אני עדיין מרגישה את הצורך העז לבקש סליחה, לנקות את הלב, דווקא בחודש הזה, לקראת ראש השנה ויום הכיפורים.
מסתבר שכשמישהו פוגע בנו, נשארת לנו צלקת. המבחן האמתי שלי עם עצמי הוא לדעת לסלוח, להמשיך הלאה, לזכור כמה כואבת הפגיעה, אבל לשפוט לטובה. להאמין שהעולם מיסודו טוב הוא ושלאנשים אין כוונה לפגוע מלכתחילה
האמת היא שעם השנים, הסיבות לבקש סליחה לא הצטמצמו אלא להפך. נעשיתי עסוקה יותר, עייפה יותר, מוטרדת יותר. אז רגע לפני שמתחילה השנה החדשה, אני מתכנסת בתוך עצמי, עם הילה של קדושת אלול מסביב וחושבת על כל האנשים שאני רוצה שיסלחו לי, כל אלו שפגעתי בהם. אלו שלא הקשבתי להם, שלא הערכתי אותם מספיק, שלא כיבדתי אותם, שכעסתי והתלוננתי עליהם, שלא היה לי זמן בשבילם. מתנצלת על שלא הייתי סבלנית מספיק, שלא הייתי טובה מספיק. יש לי רצון גדול להתנקות בלב, בנפש ובמצפון ואני מוצאת שקל לי להתחרט ולבקש סליחה ולהתייסר על מעשיי ולהשתדל לתקן.
מצד שני, לפעמים, קשה לי דווקא לסלוח למי שפגע בי, אפילו אם הוא לא יודע שפגע ולא עשה זאת בכוונה. אני מנסה לעשות עבודה עצמית ולסלוח. מסתבר שכשמישהו פוגע בנו, נשארת לנו צלקת, כמו של כוויה רצינית, שגם אם נמרח עליה הרבה משחות, הצלקת תישאר. המבחן האמתי שלי עם עצמי הוא לדעת לסלוח, להמשיך הלאה, לזכור כמה כואבת הפגיעה, אבל לשפוט לטובה. להאמין שהעולם מיסודו טוב הוא ושלאנשים אין כוונה לפגוע מלכתחילה.
בכל פעם מחדש, אני מתפעלת מהיופי שיש ביהדות, במסורת ובחגי ישראל ומהעוצמה הזאת, של חודש שלם של חשבון נפש ובירור עצמי על הטוב, הרע והדרוש תיקון. איזו מידה טובה וחשובה היא היכולת לסלוח ולבקש סליחה. עם ההבנה הזאת, הרבה יותר קל לי להתנקות ולסלוח. כשיש מחילה, אפשר לנשום יותר טוב, האוויר מסביב צח, רוח טובה נושבת על פניי ובלבי והחיים נראים הרבה יותר טובים ויפים.
