דניאלה שאולמשה רוזנטל היה נכדו של מאיר שמס סוליצה רוזנטל, שחי עם משפחתו 15 שנים איומות בביר-שגום, עד שעזבו. ריאיון עם הנכד רוזנטל פורסם בגיליון המאה של “ארץ הגולן”, בדיוק מאה שנה אחרי שעלו ראשוני “בית יהודה” לעבד את אדמותיהם
גיליון המאה של “ארץ הגולן” (המיתולוגי) ראה אור מאה שנה בדיוק לאחר שעלו ראשוני אגודת “בית יהודה” לעבד את אדמותיהם, ברמסניה, בקיץ 1885.
לרגל הוצאתו, חיפשנו בנרות עדות ממקור ראשון, “משם” ומצאנו. הצלחנו לראיין את משה רוזנטל, איש צפת, נכד לסבא מאיר שמס סוליצה רוזנטל, מאנשי אגודת “בית יהודה”.
הסב מאיר רוזנטל היה תושב בני יהודה בביר-שגום, במשך 15 שנה. נכדו, שבעת עריכת הריאיון במאי 1985 כבר היה פנסיונר, זכר היטב את סיפורי סבו על החיים במושבה. הדברים ראו אור בגיליון המאה, אך הם מתפרסמים כאן שוב כדי להשלים את העדויות שפרסמנו בשבועות האחרונים על החיים במושבה בני יהודה בביר-שגום.
מניין קפצו שני השמות האמצעים לשם הסבא, הקשינו?
רוזנטל: “במאה הקודמת נהגו לכנות אדם גם בשם מקצועו ומקום הולדתו. סבא מאיר היה שמש בית הכנסת בצפת ומכאן הכינוי ‘שמס’ (שמש ביידיש) ועיר הולדתו הייתה סוליצה ברומניה.
“סבא וסבתא, יתומי פוגרומים מרומניה, הועלו ארצה עם יתומים אחרים, הגיעו לצפת וחיו בה בדוחק רב על כספי החלוקה. יום אחד נמאס להם ולאחרים והחלה תנועה של עזיבת העיר והתיישבות בצפון. סבא וסבתא עלו לביר-שגום שבגולן והם אז כבני חמישים, עם ארבעה מילדיהם הקטנים – בן ושלוש בנות. הם רכשו כברת אדמה, אחד חלקי שמונה עשרה משליש אדמות המושבה ועיבדוה, רק כדי קיום עצמי. הם בנו חושה עלובה שרצפתה גללי בקר מעורבים בתבן, עליה פרשו מחצלאות לשינה.
“מים לשתיה היו נוטלים ממעין ביר-שגום ומים להשקיה מביאים על גבי חמורים מהכנרת. כששאלתי את אמי, איפה בעצם הייתה ביר שגום, הייתה מספרת שמדי בוקר, כשקמו, היו מסתכלים על הכנרת, שהייתה במרחק של 3-2 קילומטר מהמושבה.
“הם עברו בביר-שגום 15 שנים של סבל. עם בואם לא שיערו עד כמה יהיו החיים שם קשים. הם חשבו שיסתדרו איכשהו, אך סבא לא הבין דבר בחקלאות והיו לו ארבעה ילדים קטנים להאכיל.
“מה לבשו? לסבא הייתה קפוטה לבנה לשבת ואחרת רגילה לימי חול. מכנסיים ושמלות לילדות נתפרו משקי סוכר. בקיץ הלכו יחפים ובחורף נעלו מה שקוראים ‘מדס’, היא נעל בדווית. הם דיברו ערבית ויידיש רהוטות והיו כולם תלמידי חכמים. אך כמובן, חינוך בביר-שגום לא היה. לבנים היה מעין ‘חדר’ והבנות לא למדו קרוא וכתוב, אלא עזרו בשדות.
“לשאלתך בדבר שירותים רפואיים – אינני יודע. הם עשו מה שעשו הערבים והיו אומרים כך נגד עין הרע: ‘שלוש נשים ישבו על אבן. אחת אמרה שאכן שמו עליך עין הרע. השנייה אמרה: לא. השלישית אמרה: מאין שבאה עין הרע לשם תשוב’. אחר כך, הניחו על גחלים חומר שקוף, קשה, שנקרא ‘הלון’, שהנה אבן שעוצרת דם בגילוח. כשנמס החומר והתקרר היו מערבבים אותו בכוס מים, הולכים עד פרשת דרכים המתפצלת לשלוש דרכים ומזים את המים מעבר לכתף לכל הרוחות ואז, תוך שלושה ימים, היה החולה מבריא. אם לא הבריא, היו הולכים לשייח’ הבדווי והוא היה כותב קמעות, אותם מניחים בלילה למראשות החולה*.
“אגב, סבתא הייתה בעצם הסמכות הרפואית הגבוהה במושבה – היא הייתה המיילדת במקום.
“הם חיו כמו בדווים. באמצעותם למדו להכיר את הטבע ולנצלו. אימא סיפרה שאכלו הרבה דומים (פרי עץ השיזף) ופטריות. כן ידעו לבשל מאכלי חלמית, ערכובית הגלגל, תרד ערבי, חורפיש וקוצים אחרים.
“לאחר חמש עשרה שנות סבל, עזבו סבא וסבתא וילדיהם את ביר-שגום ושבו לצפת, אל הרעב הגדול, ניזונים מקליפות תפוחי אדמה ועשבי בר. סבתא חלתה בטיפוס ומתה מיד, בגיל 75. סבא האריך ימים מאוד אחריה. שניים מילדיהם ירדו מהארץ מיד עם עזיבת ביר-שגום. אחת הבנות, שהתעשרה באוסטרליה, שמעה על מצבה החמור של המשפחה בצפת, העבירה את כולם לטבריה ורכשה עבורם בית קפה לפרנסתם”.
משה רוזנטל, מספר הדברים, נולד כבר בטבריה. כשהיה ילד, סבא מאיר מביר-שגום היה כבר בערוב ימיו. עיוור, לובש תמיד קפוטה לבנה והמשפחה מטפלת בו במסירות. הנכד הקטן גמא בצמא את סיפורי ביר-שגום. לעת זקנה נזכר סבא מאיר בבדווים, שלמעשה הצילו את מתיישבי ביר-שגום, כשהזהירו אותם שאם לא יעזבו מיד – יירצחו. אותם בדווים מהג’ולן היו מביאים ירקות לשוק של טבריה, תוצרת אדמות ביר-שגום ומעולם לא נטלו כסף עבור תוצרת זו, שנמסרה חינם למשפחות שירדו מביר-שגום. כך נמשך הדבר בין השנים 1938-1930, עד פרוץ המאורעות ואז עזבה המשפחה את טבריה ועברה לקריית שמואל.
רוזנטל טוען שבידי המשפחות היו קושאנים על אדמותיהם ואלה הועברו לנחמני, איש הקק”ל בטבריה ומאז איש לא ראה אותם עוד. בידי רוזנטל עצמו נותר מסמך, בו כתוב: “להיות לרואי בחיי הר’ מאיר מסוליצה שתחי שיש לו חלק אחד בכפר אשגום חלקו מהשמונה עשרה משליש הכפר והיא תחת הקושאן שלי ומגיע לו מהקושאן שלי חלק תשיעית והיא לרואה, יום ב’, אדר שני, תרט”ו עיר הקודש צפת תיבנה ותיכונה חיים ברב’ משה נכס”. מצד שמאל למטה – חותמת האגודה “בני יהודה”.
רוזנטל: “המשפחה מעולם לא דברה על חזרה לג’ולן, זה היה סיוט בשבילם. חוץ מאיל יקואל (נין לסבא מאיר) שהיה ממקימי קצרין. סבא מאיר נאסף אל אבותיו בטבריה, בן 93, והוטמן בבית הקברות בצפת בסמוך לאשתו”.
שלוש שנים לפני הריאיון, בשנת 1982, שבה דמותו של הסבא להתערב בחיי המשפחה.
רוזנטל: “עד שנת 1982 הייתי אדם בריא ביותר. לילה אחד חשתי ברע ונלקחתי לבית החולים עם התקף לב קשה. לאחר חצות, עמד לבי מלכת. כל מכשור הטיפול הנמרץ צלצל. לאחר שעצמתי עיניי, הרגשתי שאני יורד במנהרה אפלה, ללא משקל, כמו נוצה. הגעתי למטה ועמדתי בפרשת דרכים. לא ידעתי לאן להמשיך. סבא מאיר עמד שם, לבוש לבן ובידו קנקן יין ענק ובו עראק. הוא אמר לי: ‘מוישה, איך הגעת הנה?’ עניתי: ‘סבא, שלחו אותי’. השיב: ‘מוישה, המקום הזה אינו בשבילך. כפי שבאת כך תעלה בחזרה’. אמרתי: ‘אתה יודע כמה ירדתי?’ והוא ענה: ‘כפי שירדת – כך תעלה. קח מידי את העראק הזה ובתאריך פטירתי תעשה לי אזכרה’. עליתי למעלה ופקחתי את עיניי. הרופאים סיפרו לי שהתעוררתי לאחר שלוש מכות חשמל. הם אישרו שהייתי נתון במוות קליני במשך שתי דקות תמימות.
אני חי בזכותו של יהודי דתי ירא שמיים, חלוץ ההתיישבות בגולן”.
* קטע זה מתוך הריאיון הומחז והיה חלק ממופע שהוצג בחזיון ענק, בעצרת ה-20 להתיישבות בגולן. העצרת נערכה לא הרחק מהמושב מעלה גמלא, בבימוי צבי “ציצי” גרא ז”ל, שראה חשיבות להעלות כבר אז את הווי המתיישבים ההיסטוריים של הגולן והחורן ולהנציחם בדרך זו.
