היא מעצבת מגשי פירות ובעלת העסק "מפירותיה". "מגשי פירות הפכו ליצירת אמנות צבעונית, מרגשת ומלאת חיים". האורחת שלנו לראש השנה היא מיטל סגרון, מחיספין
קצת על עצמך
"מיטל סגרון, נשואה לנחמיה, הורים לשבעה ילדים, ברוך השם. רננה – כיתה י', גפן – כיתה ח', ארי – כיתה ו', אלישע – כיתה ה', התאומות, יערה ונזר – גן חובה ואיתן בגן טרום-חובה".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בבאר שבע, עיר השמש. לאחר שהתחתנו, גרנו בשומרון ובדרום בכמה מקומות. לאחר שבע שנים ביישוב המקסים טנא עומרים, בהר חברון, פתאום קפץ לנו 'ג'וק לראש'. החלטנו שהגיע הזמן להגשים חלום ישן וכך מצאנו את עצמנו עוברים לגור בגולן, מבלי להכיר אף אחד כמעט. התאהבנו במרחבים ובנופים ולאט לאט גם האנשים נכנסו לנו ללב וכיום, אנחנו מרגישים בבית לגמרי. אומנם כל המשפחה שלנו מהדרום והמרחק מקשה מאוד, אבל טוב לנו ואנחנו כאן כדי להישאר".
מגורים
"אנחנו גרים בחיספין כבר שנתיים. לפני כן גרנו שנתיים ברמת מגשימים".
עיסוק
"מעצבת מגשי פירות.
"בעבר, עסקתי בתחום ההוראה והייתי בשלל תפקידים. הקמתי מגמת קולנוע, הייתי מחנכת של כיתות ז'-ח'. וגם מורה מקצועית בשלל מקצועות.
"במהלך המלחמה, כשנחמיה היה מגויס למשך תקופה ארוכה, היה לי קשה לשלב את כל שגרת החיים העמוסה גם ככה, ילדים, בית, עבודה בהוראה ובעסק. לכן החלטתי לפני שנה לעזוב את עולם ההוראה, אחרי עשור ולהתמקד בילדים, בבית ובעסק שלי 'מפרותיה'.
"גם אני וגם נחמיה מאמינים מאוד בהתפתחות אישית בשילוב חיי זוגיות ומשפחה. נחמיה מחנך ורכז טיולים בישיבת אלוני הבשן. יש לו עסק של סדנאות ג'אגליניג ו-odt והוא גם מעביר הרצאות לנוער ומבוגרים על סיפורו המיוחד. בין לבין, הוא גם לוכד נחשים (מורשה מטעם רט"ג). בימים כתיקונם, מתנדב ביחידת חילוץ גולן ובמד"א.
"אז כשיום אחד קפץ לי 'וובינר' של עיצוב פירות, החלטתי להירשם וללמוד משהו חדש. התחלתי לשחק עם הפירות. הכנתי מגש פירות שנמכר צ'יק צ'ק ואז עוד מגש ועוד אחד ופתאום, זה עבר מפה לאוזן והתחילו להגיע עוד ועוד הזמנות. פעם, פירות היו מוגשים שלמים בקערה, או בצלחת עם פירות חתוכים בפשטות. היום, מגשי פירות הפכו ליצירת אמנות צבעונית, מרגשת ומלאת חיים. הפירות הטריים הם סמלי שפע, ברכה והתחדשות והם מקבלים צורה חדשה כשהם מוגשים כמגש מעוצב, חגיגי, כזה שמאיר ומוסיף חגיגה לעיניים וללב. כדי להתמקצע בתחום, הלכתי להשתלמויות ולקחתי קורסי העשרה נוספים. התחברתי לפלטפורמות של התייעצויות עם אנשים נוספים בתחום עיצוב הפירות וגיליתי עולם שלם של למידה, התפתחות ואפיקים נוספים. אני משקיעה בסכינים מיוחדים, גילופים מיוחדים על תפוח, או אבטיח ועוד כל מיני רעיונות וכל יצירה שאני עושה משמחת אותי ואת האנשים שמקבלים אותה".
איפה תחגגו את ראש השנה?
"ראש השנה הוא חג מיוחד מאוד בעבורנו וכשהמשפחה שלנו גדלה, אז כבר מספר שנים אנחנו חוגגים בביתנו.
"בפעם הראשונה שהחלטנו לחגוג את החג בבית, התקשרתי לסבתא שלי שתאריך ימים, לשאול אותה איך מכינים את המאכלים המיוחדים של ראש השנה עליהם גדלנו, אוכל תוניסאי אותנטי – פקיילה, קוסקוס, ראש של כבש, ריבת חבושים ואת כל הסימנים והברכות.
"לפני שנה, לצערי הרב,, סבא היקר שלי נפטר. מאז, סבתא כבר 'לא משחררת' מתכונים בקלות, אז אני שמחה שהספקתי לקבל ממנה חלק מהמתכונים ואנחנו יכולים להכין בבית את המטעמים עליהם גדלנו מעשה ידיה – שהשם ישלח לה רפואה שלמה ורק טוב!".
מה אוכלים בסעודת החג?
"בסעודת החג, אנחנו מתחילים עם הסימנים ה'כבדים' – ראש, לב, ריאה, קרא, כרתי, סלקא, ועוד. אנחנו מסבירים לילדים על כל סימן וסימן ואז אוכלים אותם בהנאה. כמובן, אוכל מסורתי קוסקוס עוף ועוד.
"את כל הברכות על המתוקים אנחנו שומרים לקינוח. אז אנחנו אוכלים את הרימון, התפוח בדבש, התמר וריבת החבושים. בשנתיים האחרונות, אנחנו מדגישים את הבקשה על החבושים – שתהא שנה זו טובה ומתוקה ושיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה".
מה עושה בשעות הפנאי?
"אוהבת לצייר תמונות נוף ופורטרטים. יוצאת עם חברות לבתי קפה, (חסרים לנו בתי קפה ומסעדות חלביות בגולן). אני אוהבת להסתובב בכל מיני סופרים ומרכולים ולקנות בעיקר פירות. מחדשת תמיד את מלאי הפירות, שהכול יהיה תמיד הכי טרי שיש.
"בעונה של פירות מעניינים, אני מתאמצת להשיג אותם למרות שהם לפעמים יקרים ופחות מוכרים – למשל פיטאיה, קובו, פאפיה, ליצ'י, ועוד.
"כשאני ונחמיה יוצאים לקניות, הוא מסתכל על חנויות כלי עבודה ואביזרים לעבודה ואני מחפשת חנויות של פירות טריים וייחודיים".
איך השפיעה עליך המלחמה?
"בתחילת המלחמה, היה לי מאוד מאוד קשה. נחמיה הוקפץ כבר בשמחת תורה לדרום ולא היה זמין רוב שעות היום, כי הוא משרת בחמ"לים, ללא גישה לפלאפון. במהלך המלחמה, עשה למעלה מ-360 ימי מילואים בגזרות השונות (עזה, לבנון, סוריה) וזה לא פשוט בכלל.
"כל המשפחה שלי גרה בדרום. אחים שלי גרים בשדרות, ההורים – בנתיבות, הדודים – באופקים. בימים הראשונים, הייתי ממש בחרדות, לא הצלחתי לתפקד, בכיתי המון ובקושי הצלחתי לטפל בילדים. תודה לאנשים הטובים שעזרו לי באותם ימים… זה היה זמן קצר אחרי שעברנו לחיספין, אז גם חברות בקושי היו לי, הרגשתי לבד מאוד.
"בנוסף, בווטסאפ המשפחתי, כל פעם התגלה עוד סיפור קשה שאחד מהמשפחה חווה באותו יום נורא.
"אי הוודאות, לאן זה עוד עלול להתפתח ולהגיע, הציף אותי. אחרי זמן מה, ירדנו לדרום ושהינו אצל גיסתי במשך שלושה שבועות וככה נחמיה הצליח מדי פעם לבוא ולראות אותנו.
"כשירד המתח חזרנו הביתה ולאחר 80 יום, גם נחמיה סיים סבב 1 מתוך 5-6 סבבים, מי סופר כבר…".
מה את הכי אוהבת בגולן?
הגולן, מבחינתנו, הוא אי של נחת, מקום שמלמד אותנו להתנהל ברוגע, לקחת אוויר, ולהעריך את הדברים הקטנים של היום יום, זוגיות, ילדים, גינה, קפה טוב עם חברה, נוף, שקט, דברים קטנים שמעלים חיוך.
"סיפור קטן משעשע על ההבדלים בין הדרום לגולן: כשהגענו לגולן, בימים הראשונים של החורף,, לא הייתי לוקחת את הילדים לגן, כי ככה זה היה בדרום… גשם וקר, נשארים בבית. אחרי יומיים-שלושה, קיבלתי טלפון מהגננת, שגשם זה לא סיבה להשאיר את הילדים בבית. לאט-לאט התרגלתי. למדתי לתפקד גם בגשם של הגולן".
המלצה על ספר טוב
"'בת הדיין', ספר שאי אפשר לעזוב עד שהוא נגמר".
מהו המוטו שלך בחיים?
"לשמוח בחלקי, לראות את הטוב בכל דבר ולא להפסיק ללמוד דברים חדשים".
מהו החלום שלך?
"לבנות פה את ביתנו, שיהיה אפשר לארח בו בכיף וברוחב לב, מחכים לרמ"י… חולמת גם להתרחב בעסק בעולם הפירות ודברים מפנקים, לגרום לאנשים לחייך וליהנות מתוצרים בריאים שנעשים בהמון אהבה".
מה את מאחלת לשנה החדשה?
"שתיגמר המלחמה בקרוב ובניצחון גדול ושהחטופים יחזרו במהרה, שהגולן ישגשג בתיירות ובאנשים טובים שיבואו לגור פה. שנהיה כולנו 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' ושתהיה שנה טובה ומבורכת".
