מסירות נפש מסג’רה ועד קצרין שבגולן

רינה דגני, מקימת המרפאה הראשונה בקצרין, נולדה באלכסנדריה והגיעה לארץ ברכבת האחרונה שיצאה משם לחיפה. במהרה מצאה את עצמה כחובשת באחד הקרבות המרים ביותר שידעה המדינה הצעירה, בו גם נפצעה. קרב סג’רה, 11 ביוני 1948


אם היה אפשר להעביר את המכונית להיגוי אוטומטי, היינו בוודאי עושים זאת בין צומת גולני לטבריה; ציר נהיגה מרווח, מסלולים שעליהם שוטפת התנועה בין יערות, שדות חיטה מלוא העין, נופים שנפתחים לגליל ולבקעת יבנאל, איזה יופי.

אלא שהמציאות בפברואר 1948 הייתה הפוכה. אלמלא אותם עשרות לוחמים שנפלו כאן בקרבות מהקשים שידעה מלחמת העצמאות, יתכן והתוואי הזה היה היום הגבול בינינו ללבנון והחיזבללה היה בכלל מאיים על עפולה.

אנחנו נעים במחלף החדיש, המוכר לכולנו בשם “צומת גולני”, מה אנחנו יודעים על הצדק שהוא עושה עם הרבים שנפלו כאן בקרב שרובו התחולל לבסוף סביב למושבה סג’רה?

בקצרין, בבית הצופה אל הגליל, התבור והכנרת, זוכרת אותם רינה דגני, את הלוחמים שגופותיהם נותרו ימים רבים בשדה הקרב, את הפצועים, את הרופאים שמסרו נפשם, את המושג “הלם קרב” שפגשה אז לראשונה. היא היתה שם, בליבת הקרב, בצוות רפואה זעיר, שני רופאים ושלוש חובשות, שאייש את המרפאה המאולתרת בסג’רה.

עד שגם היא נפצעה. אבל נתחיל מהתחלה.

21 לוחמי “גולני”, 19 לוחמי “כרמלי”, וזו רק תחילת המערכה על סג’רה

המושבה סג’רה הייתה אמנם מוקפת משלושה צדדים ביישובים ערביים, אבל האיום הגדול עליה היה דווקא מכפר הפורעים לוביה, שמאות מתושביו היו חמושים.

ב-24 בפברואר 1948 הקימו ערביי לוביה מחסום על הכביש לטבריה ופתחו באש על שיירה ומאז נחסם הכביש והתנועה היהודית הופנתה לכביש יבנאל-כנרת.

ב-9 ביוני 1948 תקף גדוד “דרור” של חטיבת גולני את לוביה במטרה לכבשה. ההתקפה נכשלה, הכוחות נסוגו בבהלה אל סג’רה, גופותיהם של 21 מחיילי גולני, שנותרו בשטח עברו התעללות קשה.

יענקל’ה רגב, בן המושבה סג’רה וילד בעת המלחמה, מתמסר מזה 39 שנים להנצחת המערכה הקשה הזאת ולאיזכור חשיבותה, והוא אף אשר הפנה את תשומת הלב למקומה של רינה דגני בה.

“חשיבות קרב סג’רה היא ראשית בעמידה ובמחיר הכבד ששילמנו ובהיות סג’רה נקודה אסטרטגית ביותר”, פותח רגב. “אם סג’רה הייתה נכבשת כל פני המערכה היו שונים, האויב היה מתחבר לנצרת וחותך את הגליל. בזכות הקרב הזה נקבע כל מערך הקרב של האויב”.

“חשוב לי גם לספר על אותם חיילים אלמוניים של צה”ל בראשית דרכו, ניצולי שואה, רופאים ולוחמים גיבורים, אשר אפילו עברית טרם למדו.

“הסיפור של סג’רה אינו של מהלכי קרבות, אלא של חללי צה”ל, של פצועי ופצועות צה”ל, של הקרב שקבע את גורל הגליל. אני פועל ללא לאות לשחזור הקרב הזה, ומקדיש את עשייתי באהבה לדודי סרן יהושע רוגצ’בסקי, מפקד החבל בהגנה, שנפל בו.

מדוע סג’רה? הרי היתה מרוחקת מלוביה? זו מדרום לכביש וזו מצפון-מזרח לו?

רגב: “ב-11 ביוני, מגיב האויב על ‘החוצפה’ שלנו לתקוף את לוביה, צבא קאוקג’י בסיוע אלפי ערבים מקומיים מסתערים לעברנו ומנסים לכבוש את סג’רה.

עיקר הכוח יושב בחווה ההיסטורית שהיום נקראת על שם רפול ז”ל, הוא רא”ל רפאל איתן.

רינה, לימים דגני, היא אחות חובשת בפלוגה ב’ של גדוד 14, באותו יום שנקרא אחר כך ‘יום שישי השחור’, נופלים 19 לוחמים של חטיבת כרמלי שהגיעה לתגבור.

המפקד על הגשת העזרה לעשרות הנפגעים הוא רופא חטיבת גולני, ד”ר סרן ישעיהו מוריס, גיבור מלחמת העולם השנייה ומאבות חיל הרפואה. הוא נהרג כאשר נופל פגז במרפאה הקדמית. בתוך הצוות נמצא גם הרופא הגדודי של גדוד 14 ד”ר מקס גולדברג, אשר נפצע במהלך הקרב. רינה נותרת עם שתי החובשות להגיש עזרה תחת אש לפצועים, שחלקם נשאר בשדה הקרב כיום וחצי. שם היא פוגשת לראשונה את הנושא של הלם הקרב.

“עשרות הרוגים ופצועים נותרים בשטח, בלי יכולת לטפל או לפנות, יורד הלילה של שישי ונכנסת שבת. לאחר מגע מחודש עם האויב הוחלט על הפסקת אש מקומית לצורך פינוי ההרוגים וחילוץ הפצועים. הקרב תם, נכנסת הפוגה ראשונה בסג’רה, אשר נמשכת תשעה ימים”.

יצוין עוד, כי קאוקג’י לא ויתר על סג’רה ופתח במתקפה נוספת ב-9 ביולי בראש כ-800 לוחמים ערביים וזו נמשכה ללא הפסקה עד 18 ביולי. צבאו היה מצויד ב- 8 משוריינים עם צריח, 6 משורייני זחל פתוחים, תותחים, מרגמות ומספר מטוסים, כנראה עיראקים.

כל ההתקפות של צבאו נהדפו אבל קאוקג’י התמיד בהן, כי כיבוש סג’רה נעשה בעיניו לעניין של יוקרה. הוא היה שקוע כולו בסג’רה ולא שם לב לכוחות צה”ל הנעים משפרעם לעבר נצרת במבצע דקל. ב-16 ביולי 1948 הבחינו מגיני סג’רה בתנועת בריחה ניכרת של מכוניות בכיוון נצרת-עילבון.

ב-17 ביולי 1948 חתם הכפר דבוריה על הסכם כניעה. ב-18 ביולי 1948 נכנסו חיילי גולני ללוביה ללא קרב והדרך לטבריה נפתחה.

 

אמרו לנו: או שתחיו, או שתמותו כי הארץ תיכבש על ידי הערבים

כאשר מדברים על כשלים, על כוחות שלחמו ללא ציוד או תחמושת מתאימים, הכל מתגמד מול מה שהתחולל בשדות הקרב של אותה מלחמה. צה”ל היה צבא שאך זה הוקם ועדיין לא הושבע, חייליו דוברים כל שפה בעולם, למעט שפת הארץ שהם נהרגים על עצם קיומה. הם סובלים מרעב ומחסור, ולא מסוגלים לנהל ביניהם תקשורת מינימלית. ספק אם יכלו לקרוא ולהבין על מה שנכתב לאחר מכן על מצבותיהם.

אבל רינה דגני נולדה באלכסנדריה והתחנכה בה, בת לתפוצה שהקפידה לצייד את בניה ובנותיה בהשכלה ובמגוון רחב עד מאוד של שפות, אותן דיברו על בוריין. בבוא היום יסייע הידע החשוב הזה לדובב ולחזק את רוחם של הלוחמים, שאך זה ירדו מספינות המעפילים.

בקצרין היא מוכרת לוותיקים, לעולים ואף לחדשים, כסמל של התנדבות, כמופת של נתינה ודאגה שאינם פוחתים עם חלוף השנים. רק מעטים יודעים, שאותה מסירות נפש החלה מיד לאחר שנחתה לראשונה בארץ, בכ”ט בנובמבר 1947, כשהיא מגיעה ברכבת האחרונה אי פעם, שיצאה מאלכסנדריה לחיפה. תוך זמן אפס היא כבר תהיה במרכזו של אחד הקרבות המרים ביותר שידעה המדינה, שאך זה הוכרז עליה, ותיפצע.

דגני: “הייתי בת 17.5 כאשר ירדתי מהרכבת בחיפה. נשארתי ופי פעור, לא האמנתי למראה עיניי. מצד אחד ריססו אותנו עם DDT, מצד שני אנשים וילדים, דתיים וחילוניים, רקדו הורה בכל מקום וקראו: ‘יש מדינה ליהודים!’, היה מרגש, למרות שלא ידעתי עדיין את השפה”.

“גרתי בחיפה אצל קרובים ואחרי שלושה חודשים פרצה המלחמה, בקושי ידעתי כמה מלים בעברית כאשר שכנה פנתה אליי להרשם בלשכת הגיוס. הגעתי, בעיני רוחי ראיתי את סרטי המלחמה הבריטיים ושאלתי על מדים. הבהירו לי שאם ברצוני במדים – עליי לקנות אותם. יצאתי לעבוד, רכשתי ב’המשביר’ מדי א’ ו-ב’, שמיכה וציוד ועם כל הכבודה הגעתי לתל השומר, מול צחוקם של כל המתגייסים האחרים אשר הגיעו עם סנדלים, כובע ‘טמבל’ או קש…

“התקבלתי לגולני ונשלחתי לקורס חובשים בצריפין. למדתי את כל החומר בשפה האנגלית וגויסתי לגדוד 14, במסגרתו לחמנו בעמק יזרעאל, סופגים ירי בלי סוף מהכפר לוביה.

“באותו זמן תקפו אותנו שישה צבאות: הערבים המקומיים, הירדנים, העיראקים, המצרים, הסורים והלבנונים. הדפנו אותם בגבורה, כאשר בקושי היה לנו במה לירות.

“היה קשה מאד, לא היה מה לאכול והיינו חבורה של מגדל בבל: עולים מהונגריה, רומניה, אסטוניה, פולניה ומצרים. רק המפקדים דיברו עברית ואנחנו תקשרנו בינינו באמצעות מימיקה.

כשנוצרה בינינו היכרות, נוצרה גם אחדות יחידה יוצאת מן הכלל. זכור לי כי בזמן הקרבות כבשנו גם את מוקיבלה, כפר בסביבות עפולה ואחד החיילים מצא בו שובך יונים. הוא הגיע בריצה וצעק ‘קוקוריקו’, הרי לא ידע את השפה. החיילים תפסו את כל היונים וסוף סוף היה לנו מה לאכול. היינו רעבים אבל הייתה לכולם שמחת חיים מאוד גדולה.

שמחת חיים? כאשר סביב לכם כולם מתים?

“לא בדיוק שמחת חיים, אבל היינו צריכים לראות את הצד החיובי כדי לשרוד בכלל. כולם דיברו בידיים, לא היתה שפה, אבל היתה אחדות מאוד גדולה.

“בנוסף לכך גם אמרו לנו: או שתילחמו ותחיו, או שתמותו כי הארץ תיכבש על ידי הערבים. לא הייתה ברירה ולחמנו. ההתמודדות עם מוות לא היתה קלה, הרי מעולם לא ראיתי מוות קודם.

לאחר מוקיבלה הגעתי לסג’רה, לביתו של רוגצ’בסקי שהיה סבו של יענק’לה רגב והמעביד של בן גוריון. זה היה בית קטנטן, הסלון הפך למרפאה, במטבח אחסנו עזרה ראשונה. טיפלנו בפצועים שהגיעו מכל העמק ונשלחו לאחר מכן לבתי החולים בעפולה ובתל השומר.

ושם פגשת לראשונה בתופעה של הלם קרב?

“כשקיבלתי פצועים ראיתי שהם לא מסוגלים לדבר, מה גם שלא שלטו בשפה, מהרופא למדתי שמדובר בהלם קרב. הם היו במעין שיתוק ורק באמצעות סבלנות רבה, ליטופים, שיחות, הם השתחררו, דיברו בשפתם שאיש לא הבין מה הם אומרים… או שהם יצאו מזה, או שגורלם היה כשל רבים – הם התאבדו או נכנסו לדיכאונות קשים. פגשתי בהם שוב, כאשר הייתי כבר בשנה שנייה בבית ספר לאחיות, אותו סיימתי בשנת 1955. באחת ההשתלמויות הגענו למחלקה סגורה בעכו. פגשנו שם רבים ממלחמת השחרור, בחורים יפהפיים שהיו במצב של הלם קרב. היו שם דברים נוראיים וזה מאוד השפיע עליי.

 

נחזור לקרב בסג’רה, כמה זה נמשך?

“היינו בסג’רה כשלושה שבועות. באחת הפעמים, כאשר ניסיתי להעביר פצוע לאמבולנס, נפגעתי גם אני מרסיס ביד ובראש ופוניתי לעפולה ומשם לתל השומר.

אחרי הפציעה הועברתי לחיל האויר ביפו כחובשת, והשתחררתי לאחר כשלושה חודשים. בחיפושיי אחרי עבודה ולינה נודע לי על בית חולים לחולי שחפת בכרמל, בו אושפזו ילדים ונוער מתימן, עיראק, פולין… הארץ הוצפה אז בשחפת בגלל המלחמה, הרעב, לגוף פשוט לא הייתה תנגודת בגלל המצב. המנהל הסכים לקבל אותי ולהניח לי לישון על שלושה ספסלים בחדר האוכל, עד שאקבל שכר ואוכל לשכור חדר בקרבת מקום”.

סמי הכריז שאנחנו משוגעים והחלטנו להגיע לקצרין

“הייתי אחות במלחמת העצמאות, ב’ששת הימים’ ובמלחמת ההתשה, אבל מלחמת הכיפורים היא זו שהביאה אותי לקצרין”, ממשיכה דגני.

“עם תום המלחמה, באחת ההשתלמויות, נכנס מתמחה דתי ואמר כי תנועת “אמונה” עומדת לקיים טיול לגולן. ‘שלמי 25 לירות, הביאי אוכל וצאי לטיול’, ענה לשאלותיי. ‘מה דעתך על טיול לגולן, לצאת ולראות מה קורה שם?’ שאלתי את בעלי ברוך, שניהל בית דפוס מצליח באותה תקופה. הוא הסכים, נסענו, הגענו עד קוניטרה, סובבנו שם בהדרכת חבר מושב קשת והגענו עד בית הכנסת העתיק בקצרין.

סמי בר לב עמד שם וסיפר שעומדת לקום עיר של 20,000 תושבים. הייתי אז בת 45, ביקשתי עלון הסברה וסמי השיב שזה מיועד רק לצעירים. ‘תן לי עלון!’ דרשתי מסמי והוספתי: ‘אם נחליט להצטרף ואם לא, בכל מקרה בעלי ידפיס לך חבילת עלונים כאלה, מפטריוטיות בלבד’. עשיתי זאת באמת מתוך רצון לעזור אבל גם מתוך ידיעה שכאשר אדם מתחדש, חייו מעניינים.

‘את משוגעת’ קבע ברוך בעלי לאחר שקרא את העלון, ‘עברנו כל כך הרבה, סוף סוף יש לנו בית יפה בכרמל, שני ילדים, פרנסה, עכשיו לעזוב הכל וללכת?’ טען כנגדי.

השבתי שצריך למלא את הארץ ואנחנו נוכל לתרום רבות מניסיוננו. התקשרנו לסמי, הודענו לו שמחכה לו חבילת עלונים, הוא הגיע לקחת, הכריז שאנחנו משוגעים והחלטנו לבוא.

באותה תקופה הייתי מפקחת כללית בבית החולים. ראיתי שוב ושוב אנשים לא מבוגרים עם בעיות בלב, עם לחץ דם… הבנתי שזה קורה כשאין מטרה בחיים. כי כשיש מטרה – הדם זורם, ולנו הייתה מטרה.

הגענו לקצרין ב-1977, לכלום. הייתי איש הרפואה במקום, הן אחות, הן טיפת חלב, הכל. הייתי מבוגרת יותר, עם ניסיון וידע שאיתם יכולתי לעזור לאוכלוסייה שהייתה בעיקרה אנשים צעירים, במיוחד נשות צבא הקבע שאני שימשתי להם כאם ואחות, זה היה בהחלט במקום! לאחר זמן מה הגיע גם פרופ’ ברוך פדה, נפתחה מרפאה ראשונה והקמנו את מערכת הבריאות בקצרין”.

רינה דגני אכן היתה לתושבי קצרין הרבה יותר מאחות במרפאה שהקימה. במשך שנים רבות המשיכו להגיע לקצרין משפחות צעירות, שהוריהן נשארו במרכז הארץ והיא הפכה להיות להן לאם המבוגרת, לאחות מייעצת, לפסיכולוגית ולתומכת, סובבת בערבים בין בתי התושבים, גם כאשר התרבו השכונות ומספר התושבים עבר ממאות לאלפים.

בשנת 1991 הגיע זרם העולים ממדינות חבר העמים גם לקצרין ורינה גייסה את עצמה מחדש, אל מול המשימה הלאומית הכבדה.

“עבדתי אז עם פרופ’ פדה, עושים יד אחת וכמיטב יכולתנו על מנת לקלוט אותם”, היא חוזרת ומספרת.

“הם הגיעו ובמקביל פרצה מלחמת המפרץ. יחד עם שני נערים דוברי רוסית, אשר שימשו לי כפה וכמתורגמנים, עברתי בין כל הבתים, עשינו כמיטב יכולתנו לקלוט את האנשים שהיו זקוקים לעזרה. עברנו מבית לבית על מנת לא רק לדאוג לבריאותם אלא גם ליצור עבורם קשרים עם המוסדות. היו בהם רבים שהגיעו מצ’רנוביל ופרופ’ פדה שוחח עימם והושיט להם עזרה. עזרנו להם גם בחיפוש עבודה, הגעתי לאזור התעשייה בקצרין בחיפושיי והרחקתי עד כרמיאל על מנת לעזור להם. יום יום הגיעו אנשים לביתי לשאול עם מצאתי עבודה עבורם. כן, רציתי וניסיתי לעזור להם בכל דרך.

“עם יציאתי לגמלאות התנדבתי גם לפעילות רבה במסגרת סניף האגודה למלחמה בסרטן שהוקם על ידי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, גם כאן היו עולים רבים מחבר העמים, לצערי, הסניף נסגר”, מסיימת דגני.

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
28
29
30
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
אירועים שיתקיימו ב 30th אפריל
אירועים שיתקיימו ב 1st מאי
אירועים שיתקיימו ב 2nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 6th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מאי
אירועים שיתקיימו ב 16th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 17th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 22nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 24th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 26th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מאי
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?