בסמוך ל"מצודת כח", (נבי יושע), הקימה המועצה לשימור אתרים את "מוזיאון הרעות", המציג את סיפורו של הפלמ"ח ואת הקרבות לכיבוש המצודה, בהם נפלו כ"ח לוחמים

שמואל לוין

מחפשים מקום מיוחד לבקר בו בחופשת-החגים? סעו אל "מוזאון הרעות" ליד מצודת נבי יושע.

על אחד מפסגות הרי רמת-נפתלי בגליל העליון, כארבעים קילומטרים צפונית-מזרחית לקצרין, ניצבת במלוא-הדרה מצודת כח, הידועה גם בשמה הקודם "מצודת נבי יושע", כשם הכפר הסמוך. המצודה חולשת על דרכי-הגישה מצפון הגליל העליון אל מרכזו ואל הגליל התחתון, ומשמשת גם נקודת-תצפית אסטרטגית אל הגולן.

קצת היסטוריה

בשנת 1936, פרצו בארץ ישראל מאורעות דמים, אשר נכנסו להיסטוריה בשם "המרד הערבי". ערביי ארץ ישראל לא אהבו, בלשון המעטה, את התחייבות בריטניה להקים "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל בהצהרת בלפור ואת העלייה היהודית לארץ, שבאה בעקבותיה. העלייה הזאת אף התגברה אחרי עלות היטלר והנאצים לשלטון בגרמניה, בינואר 1933. הערבים דרשו לבטל את הבטחות האנגלים ליהודים ולעצור את העלייה, אך הנציב העליון באותה תקופה, סר ארתור ווקופ, היה אוהד לעניין הציוני ולא היה מוכן להיכנע לתכתיבי הערבים. התוצאה הייתה, כאמור, פרוץ המאורעות והמרד הערבי. במילים של ימינו: טרור. כנופיותיו של פאוזי אל-קאוקג'י חדרו לארץ ישראל מכיוון סוריה ולבנון וזרעו מוות והרס במקומות רבים בארץ.

על מנת לסייע בדיכוי המרד הערבי, הגדילו האנגלים את מצבת כוח האדם שלהם בארץ ואפילו הביאו מהודו יועץ מומחה ללוחמה בטרור, צ'ארלס טאגרט שמו. האיש סייר ברחבי פלשתינה ויעץ לשלטונות להקים בסיסי משטרה, מעין מצודות, בנקודות מפתח שונות ברחבי הארץ. אלה נקראו בהמשך "מצודות טאגרט". אחת מהן, שתפקידה היה למנוע הסתננות פורעים מן הצפון ולשמור על כביש 90, שהיה קיים כבר אז, נבנתה בסמוך לכפר הערבי נבי יושע.

המרד הערבי הוכנע קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939 והמצודה בנבי יושע איבדה מעט מחשיבותה האסטרטגית. אולם משהוכרזה באו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, היה ברור לשני הצדדים, היהודי והערבי כאחד, שבקרב על צפון הארץ, תהיה למצודה בנבי יושע חשיבות מכרעת לגבי השאלה מי ישלוט על עורק התחבורה הראשי של הצפון. יש לזכור, ששליטה ערבית על דרכי התחבורה פירושה ניתוק יישובים יהודיים ומצור עליהם.

באותה תקופה, כבר לא היו היחסים בין היהודים לאנגלים בארץ ידידותיים כלל וכלל. אין פלא, אם כן, שעם פינוי הצבא הבריטי מצפון הארץ, עברה מצודת נבי יושע לשליטת הערבים. ב-15 באפריל 1948, פינו חיילי הוד מלכותו את הבניין, סרג'נט דאגלאס נעל את השער וללא כל טקסיות מסר את המפתח לערבים והלך לו…

טגארט סייר ברחבי פלשתינה ויעץ לשלטונות להקים בסיסי משטרה, מעין מצודות, בנקודות מפתח שונות ברחבי הארץ. אחת מהן, שתפקידה היה למנוע הסתננות פורעים מן הצפון ולשמור על כביש 90, שהיה קיים כבר אז, נבנתה בסמוך לכפר הערבי נבי יושע

במבחן הקרב

הפיקוד העליון של ההגנה לא יכול היה להסכים עם נוכחות ערבית במצודה החולשת על אזור הצפון וניתוק היישובים רמות נפתלי, שדה אלעזר, מנרה, ואחרים. הוחלט לכבוש את המצודה מידית וכוח של הפלמ"ח יצא עוד באותו הלילה לפעולה. לרוע המזל, הפעולה נכשלה ועלתה בחייהם של ארבעה חיילים.

חמישה ימים חלפו ושוב נעשה ניסיון לכבוש את המצודה. הפעם הוכנה תכנית קרב מפורטת אשר כללה שלוש יחידות, לפריצה, להטעיה ולחיפוי והחיילים יצאו למשימה בלב כבד: זכר הכישלון הקודם היה טרי והחשש מפני הבלתי נודע הממתין להם במצודה היה רב.

במהלך הגישה אל המצודה, אירעו תקלות שונות. גם פריצת הגדרות המקיפות את המבנה לא התנהלה כמתוכנן. הכוח התגלה והותקף על ידי הערבים שהיו בתוך המשטרה. הפלמ"חניקים נסוגו אחרי קרב קשה ואובדן של עשרים ושניים מחבריהם. חלקם נהרגו בקרב ואחרים נפגעו ונפלו בניסיונם לחלץ את חבריהם. הניסיון השני לכבוש את מצודת נבי יושע נכשל אף הוא.

ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר ההכרזה על עצמאותה של מדינת ישראל, יצאו כוחות נוספים לכבוש את מצודת נבי יושע והפעם עלה הדבר בידם. המצודה נכבשה ללא נפגעים, אולם מאוחר יותר הותקף המבנה באש מרגמות. פצצה אחת פגעה בחלון חדר בו ישנו שני חיילים עייפים והם נהרגו מן הרסיסים.

כיבושה של נקודה אסטרטגית זאת גבה את חייהם של עשרים ושמונה לוחמים, כ"ח ולימים נקראה מצודת נבי יושע "מצודת כ"ח".

מוזאון הרעות

בצמוד למצודה, המשמשת היום בסיס של משמר הגבול, הקימה המועצה לשימור אתרים את "מוזאון הרעות", המספר את סיפורו של הפלמ"ח, את סיפורם של הקרבות לכיבוש המצודה ואת סיפורם של עשרים ושמונה הנופלים. במוזאון – תמונות, מוצגים, מפות ותרשימים, סרט המשחזר את הקרב השני לכיבוש המצודה, וקיר זיכרון לכ"ח הלוחמים, ששילמו בחייהם כדי להביא ביטחון ליישובי הגליל. מדריכים מטעם המועצה לשימור אתרים ייקחו אתכם למסע מרתק ויספרו לכם את סיפורה של אחוות רעים אמתית ואהבת המולדת ללא מיצרים.

הקרב השני, בו נהרגו עשרים ושנים בחורים, הוא עדות לגבורתם של חיילי ישראל ולמחויבות שלהם כלפי רעיהם לנשק. התעקשותם של הלוחמים להישאר לצד חבריהם, לחלץ אותם מן השטח וחלילה לא להפקיר אותם למות לבד, או מידי הערבים, הנחיל לצה"ל את המורשת המפוארת וכלל הברזל, שאין משאירים חברים לנשק בשטח.