דניאלה שאול
החוראנים, מהחורן – דרום מזרח הגולן, הגיעו לארץ ישראל המנדטורית כמהגרי עבודה, לא בחלו בכל פרנסה והצטיינו בעיקר בסבלות ובבנייה. נודעו כאנשים פשוטים, חסרי השכלה ומסתפקים במועט
זאב שרמן היה איש ענק. גם כשהגיע לגבורות, עדיין דמה בעיניי לנפיל, תרתי משמע. כתינוק, הוצל מהפרעות ברוסיה, הובא לביתם של ציפורה ואלכסנדר זייד בשייך אבריק, שגידלוהו כבנם. נושא מורשת מפוארת, בגר והיה אף הוא לשומר שדות ועדרים נודע. עם קום המדינה, צורף למשטרת ישראל ועיקר תפקידו היה עשיית סדר וסולחות בכפרי הגליל. לא היה שייח’ בצפון שלא הכיר את סמל שרמן.
בביקוריו בביתי בקצרין, היה מאשר את טעמם של הזיתים הסוריים שהוכנו מעץ בגינתי – כמדויק ומפליג בסיפוריו על החוראנים שהגיעו מכאן, שבלעדיהם לא היו נבנים נמל חיפה, בתיה ומפעלי התעשייה בעיר. תיאוריו ציירו שיירות של מאות גברים כבדים, שיורדים מהגולן רגלית בדרכם לחיפה, יחפים, כהי-עור, נושאים על כתפיהם בולדרים, שקי מלט וחול, כמו שיירות הגמלים, שעשו דרכן לנמל תל אביב. עיני התושבים היו מביטות בהשתאות בגברים הכפופים, שלא היה מטען כבד מדי עבורם. כל הסבלות מהספינות אל החוף הייתה על כתפיהם, סיפר בהערכה.
שרמן כבר נאסף מזמן אל אבותיו השומרים, בתו לביאה ובעלה אורי מנוס, שניהם יבל”א, מקושרים לגולן בכל נימיהם – הוא כמפקד נערץ של גדוד תותחנים במלחמת יום הכיפורים והיא כפסלת של כמה מהאנדרטאות המרשימות לזכר לוחמיו שנפלו כאן. התיאור הציורי של החוראנים, בקולו הרועם של שרמן האב, עדיין עומד כחידה בעיני רוחי: מי היו ואם אכן לא יכול היה נמל חיפה לקום ולהתקיים בלעדיהם בראשית ימיו – מדוע נושאת עבודה לא ראויה דווקא את שמם?
החידה נפתרה לפני כמה שבועות, עת הוזכר מחקרם של יאיר ספרן ותמיר גורן על החוראנים בחיפה, ב”שבת עולמית”, פינתו של יצחק נוי, ברשת ב’ של קול ישראל.
מהגרי עבודה
בשנות השלושים של המאה הקודמת, תקופת המנדט, הושקע הון עתק שהביאו יהודי אירופה, בפיתוח ארץ ישראל בדרך של רכישת קרקע, בנייה והקמת תעשייה. תנופת הפיתוח משכה אליה גל של הגירה ערבית, את חלקו הגדול קלטה חיפה, שהייתה המרכז הכלכלי והתעשייתי של ארץ ישראל. בין הבאים למצוא בה תעסוקה, היו גם עשרות אלפי פלאחים מהחורן – דרום מזרח הגולן.
החורן מוזכר כבר בספר יחזקאל, מ”ז, ט”ו-ט”ז: “וְזֶה, גְּבוּל הָאָרֶץ: לִפְאַת צָפוֹנָה מִן-הַיָּם הַגָּדוֹל, הַדֶּרֶךְ חֶתְלֹן–לְבוֹא צְדָדָה. טז חֲמָת בֵּרוֹתָה, סִבְרַיִם, אֲשֶׁר בֵּין-גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק, וּבֵין גְּבוּל חֲמָת; חָצֵר, הַתִּיכוֹן, אֲשֶׁר, אֶל-גְּבוּל חַוְרָן”.
משמעות השם חורן הנה “ארץ חלולה”, או “מחוררת”, שם שנובע מאופיים של סלעי הבזלת. האזור הפורה שימש בעבר כאסם התבואה בסוריה, אך בסוף המאה ה-19 סבל מפלישת בדווים מהמדבר והידלדל.
בעיתון “דבר”, משנות השלושים, מתפרסמת ידיעה כי מושל החוראן הודה, כי לרגל המצב החמור של הפלאחים בחוראן, היגרו כ-30-35 אלף מהם לארץ-ישראל. עוד נאמר כי את פרנסתם הם מוצאים בארץ ישראל ושולחים כסף למחיית משפחותיהם, מה שהציל אותן מרעב. בידיעה נוספת נכתב כי: “כפרים בחוראן מתרוקנים ותושביהם עוברים לארץ-ישראל”. שנות השיא של הגירת מחפשי העבודה היו השנים של ראשית שנות השלושים ועד פרוץ המרד הערבי הגדול, בשנת 1936.
באותן שנים, הואצה התפתחותה הכלכלית של חיפה, הוקמו בה מפעלי תעשייה, היא הפכה למרכז תחבורה מסילתי ואווירי, הוקם בה נמל עמוק מים והגיע אליה צינור הנפט מעיראק. הגידול באוכלוסייתה גרם לתנופה בענף הבניין ולהתרחבות ענף המחצבות, כדי לספק את הדרישה הגוברת לדיור. כל אלה משכו אליה מחפשי פרנסה. פלאחים רבים עזבו את הכפרים ובאו לעבוד בערים כשכירים, אך גם אלה לא הספיקו למלא את צרכי שוק העבודה והחלל התמלא בעובדים שרובם באו מהחוראן; קבלנים אף נשלחו לחוראן כדי להביא את הפועלים הללו לחיפה. מנהל הרכבות הבריטי העיד על החוראנים ככוח עבודה זול, מועיל ואיכותי.
עם בואם, עברו הפועלים המקומיים לעיסוקים מקצועיים ומכניסים יותר והחוראנים, שהיו מוכנים לעבוד בכל עבודה ובתנאים הגרועים ביותר, תפסו את מקומם.
השלטון הבריטי חשש מהכניסה המאסיבית של פועלים ערבים לארץ, שתערער את האיזון הדמוגרפי בה וניסה לעקוב אחרי ממדיה.
יחס עוין
בעיתון “דואר היום”, צוין כי משטרת חיפה אסרה פועלים חוראנים ושלחה אותם כבולים אל מחוץ לגבולות הארץ. בגלל הגידול במספרם, הורה הנציב העליון לערוך מפקד של כל הפועלים החוראנים בארץ ישראל, בשנת 1934 ובו נמצא כי בארץ שהו בין 13,000-23,000 חוראנים. הפער בין המספרים נובע מהקושי לספור אנשים שהיו ניידים עד כדי כך שנכנסו ויצאו מהארץ, מדי יום.
הם עבדו בבניין, בעבודות ציבוריות ובעבודות סבלות בנמל חיפה. שכרם היה נמוך ביותר, הם התגוררו ברחובות, בשווקים, במערות ואדי רושמיה וליקטו מפחי אשפה. לימים, הקימו שכונת פחים בשם באב-עכה (שער עכו), בסמוך לבית הקברות המוסלמי הישן.
היחס לפועלים הזרים הפשוטים היה עוין ומשפיל; הצפת הארץ בחוראנים, העובדים הזולים, עוררה גם מרירות והתקוממות, הן בציבור העברי והן בערבי. משמרות של יהודים מובטלים ניצבו בכל מקום בו גזלו הזרים את מקומות העבודה ונוצרה אף אלימות. הבריטים התחמקו מפתרון והשיבו שעבודת החוראנים היא זמנית בלבד ונקטו בעצימת עיניים מכוונת.
שתי תגובות מאפיינות את תחושתו של הציבור היהודי:
1. בעיתון “דבר”, מיום 18.7.1935, מסופר על קבוצת פועלים חוראנים, שביקשו לנסוע מטבריה לחיפה, לפי הזמנת בעלי בית החרושת לקרח – היהודים. הכותב התרעם על כך כי תאוות הבצע של המעבידים יכולה לגבור על הצורך בהעסקת פועלים יהודים.
2. ביום 9.9.1936, מפרסם עיתון “דבר”, כי אחד השוחטים בעיר חיפה עבר להתגורר בדירה חדשה. את העברת הריהוט לדירה החדשה עשו סבלים חוראנים. הידיעה מסתיימת בשאלה “האם את העופות שהוא שוחט אוכלים החוראנים? ”
לסיכום, כותבים החוקרים, אחת ההשפעות העיקריות של הגירת החוראנים הייתה החלשת מעמדם של הפועלים היהודים והערבים כאחד בשוק העבודה, משום שהסכימו לעבוד בתנאים גרועים יותר מהפועלים היהודים והערבים תושבי הארץ.
מה, אם כן, נותר מאותם עשרות אלפי חוראנים שעמסו על כתפיהם החזקות חלק לא מבוטל מהמפעל הציוני? ייתכן שרק הביטוי נושא הסטיגמה הרעה – “עבודה חוראנית”, אשר מציין עבודה לא מקצועית, מרושלת ופגומה. ואילו “חוראני” מתאר אדם פשוט, חסר השכלה, המוכן להסתפק במעט ההכרחי.
כל זאת, בגלל נכונותם של ראשי המשפחות שבאו מאזורנו לעשות כל מלאכה, בזויה ככל שתהיה ולהסתפק במועט – ובלבד שיצליחו לקיים את משפחותיהם בחוראן המרוחק.
(המידע המחקרי נלקח מתוך מאמרם של יאיר ספרן ותמיר גורן, “הגירת חוראנים לחיפה”, אשר פורסם ב”חיפה”, ביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 14, דצמבר, 2016)
