בתוך ענן של סימני שאלה, תודה לערוצים ולרשתות, אנחנו מנסים לנווט. הכותרות מתחלפות, ההנחיות משתנות והמשימות הפשוטות הופכות למורכבות יותר
מאת: רו"ח רונית סימני
יש ימים שבהם האוויר מרגיש אחרת. אלו לאו דווקא ימי סערה, אלא ימי ה"בין לבין" האלו, שכולנו מכירים לאחרונה. הכותרות בטלוויזיה מתחלפות, ההנחיות משתנות ואנחנו מוצאים את עצמנו מנווטים בתוך ענן של סימני שאלה.
בתוך השגרה הזאת, המשימות הפשוטות הופכות למורכבות יותר. אנחנו מסדרים את הבית ותוך כדי כך, הראש מריץ תרחישים. מנסים להבין מה קונים ואיך נתארגן, מנסים להסביר לילדים מה קורה בלי להכביד עליהם ובעיקר מנסים להחזיק את הכול מתפקד כרגיל. המאמץ הזה, להישאר נינוחים כשהכול מסביב לא ברור, הוא פשוט מעייף.
שמתם לב שדווקא בימים כאלו, פתאום עולה בנו דחף חזק לשחרר קצת את המושכות של הכסף? פתאום, הזמנה של אוכל מבחוץ נראית כמו הדבר הכי הגיוני בעולם, או שקופצת לנו פרסומת של משהו יפה לבית וזה מרגיש כאילו אנחנו חייבים אותו. עכשיו.
זה לא ששכחנו איך להתנהל באחריות, זה פשוט הצורך האנושי שלנו בנחמה. כשהעולם בחוץ מרגיש קצת "יותר מדי", הקנייה הקטנה הזאת היא סוג של חיבוק שאנחנו נותנים לעצמנו. זו דרך להגיד "מגיע לי רגע של נחת בתוך כל זה". זה יכול להיות בגד חדש, קרם ריחני, או הקפה האיכותי מהעגלה בפינה – אלו רגעים של חסד שאנחנו מייצרים לעצמנו כדי להרגיש, ולו לרגע, שהכול בסדר.
להבין
העניין הוא לא להילחם בעצמנו, או להכריח את עצמנו להצטמצם בכוח. הניצחון האמתי הוא פשוט להבין מה עובר עלינו. ברגע שאנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו בלב – רגע, למה בעצם בא לי לקנות את זה עכשיו? – משהו בלחץ הזה נרגע.
פתאום, אנחנו קולטים שהדחף הזה הוא לא כי באמת חסר לנו משהו, אלא כי עבר עלינו יום מתוח וחיפשנו פיצוי קטן. ברגע שמבינים את זה, הקסם הזה, שגורם לנו לקנות "בלי לשים לב", פשוט נשבר. אנחנו מחזירים לעצמנו את הבחירה. אנחנו יכולים להגיד לעצמנו: "אני מבינה שבא לי לבזבז כי בא לי קצת אוויר, אז היום אני מרשה לעצמי כי זה מה שיעזור לי", או להחליט שבעצם מה שיעזור לי זה סתם לשבת עשר דקות בשקט. הנקודה היא שכבר לא פועלים "על עיוור". אנחנו אלו שמחליטים.
בסוף, זה כל מה שאנחנו צריכים בימים האלו. קצת פחות ביקורת עצמית, קצת יותר הבנה למה שעובר עלינו ופשוט לתת לעצמנו רשות לנשום.
