לגונן על הגבול

מן הראוי לזכור ולהעלות על נס אותה עמידה הרואית, של יישובי החולה ועמק הירדן, ב-19 השנים שהגולן היה סורי. אותה היאחזות עיקשת באדמה, לאורך הגבול, אותה נחישות ציונית המשלבת התיישבות וביטחון, מול ההר שהיה  כמפלצת

סיפור עמידת הגבורה של יישובי עמק החולה ועמק הירדן, ב-19 שנות התוקפנות הסורית מהגולן, ההר שהיה כמפלצת, עד שחרורו במלחמת ששת הימים, כמעט שנמחק מן התודעה ההיסטורית. הזמן שחלף, התבססות העובדה שהגולן ישראלי, אזורים אחרים שנמצאים במוקד העניין כמו יישובי הגבול עם עזה בעשרים השנים האחרונות, הם כנראה הסיבה לכך. מן הראוי לזכור ולהזכיר ולהעלות על נס אותה עמידה הרואית, אותה היאחזות עיקשת באדמה, לאורך הגבול, אותה נחישות ציונית המשלבת התיישבות וביטחון.

אחד היישובים הבולטים במאבק הזה הוא קיבוץ גונן. לפני שבעים שנה, בשנת 1951, ואם לדייק יותר – בי“ג באב תשי“א, 15 באוגוסט 1951, עלתה לקרקע בחרבת גורייבא, למרגלות הגולן, היאחזות הנח“ל נח“לאים ב‘, ההיאחזות השנייה אחרי נחל עוז. אחד הגרעינים הראשונים, ששירתו במקום, היה גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ תל–קציר, אף הוא קיבוץ–ספר צעיר שספג לאורך שנים את נחת זרועו של האויב הסורי. חברי הגרעין התאהבו במקום וברעיון שהם ייסדו קיבוץ חדש. הם ביקשו להישאר במקום ולאזרח אותו וכך, שנה וחצי לאחר הקמת ההיאחזות, קם הקיבוץ. הייתה זו היאחזות הנח“ל הראשונה שאוזרחה.

את שמו של הקיבוץ העניק לו זאב וילנאי; שם המבטא את משימתו הלאומית – לגונן על הגבול מפני התקפה סורית. עצם השם, גונן, מיתג אותו כיישוב ביטחוני, הנושא על כתפיו, לצד המשימה האזרחית, משימה ביטחונית, כאילו היה מוצב צבאי

את שמו של הקיבוץ העניק לו זאב וילנאי; שם המבטא את משימתו הלאומית – לגונן על הגבול מפני התקפה סורית. עצם השם, גונן, מיתג אותו כיישוב ביטחוני, הנושא על כתפיו, לצד המשימה האזרחית של הקמת בית ומשק ומערכות חינוך – משימה ביטחונית כאילו היה מוצב צבאי. האמת היא שכל היישובים לאורך הגבול מילאו משימה כזו.

יש שתי גונן

במלאת חמש שנים לקיבוץ, נכתב בכתבה על אודותיו ב“דבר“, מאת דוד שליו: “בימים אלה, מלאו חמש שנים לגונן. הייתה, כמובן, חגיגה. צנועה, אך לוהטת. חמש שנים בגונן שקולים כנגד חמש פעם חמש ביישוב אחר. זה אומר – חיים בצל לועי מקלעים דרוכים של מוצבים סוריים, ‘הרוכבים‘ על גונן ובולשים כל תנועה. פירושו – סכנת נפשות, לילות שמירה ארוכים, דריכות, אבדות בנפש ונזקים ברכוש. כאשר יצא לפני כשנתיים יעקב מינגובסקי ז“ל לציד בביצות החולה – רצחוהו הסורים נפש באכזריות פראית, גררו את גופתו לסוריה ועקבותיו לא נודעו. לאה‘לה ותמי, בצאתן למרעה, לא תדענה אם תחזורנה בשלום הביתה עם הצאן, או בלעדיהן. לאה‘לה ותמי רועות את צאן גונן בתל–זחמול, סמוך לגבול הסורי העוין. רחוקות הן מעין אדם ומתצפית ובידן הופקד רכוש יקר. הן הוסיפו לרעות גם כאשר נורו עליהן יריות מהמארב וסיכנו את חייהן. כך, בפשטות, מקיימות הן את ריבונות ישראל על שטח פראי ושומם זה. אף שני הפעוטות כבני שנה, שנרדמו בחדר הילדים המטופח – לא שיערו, כמובן, שיתעוררו בחשכת הלילה במקלט האפל והקר. הפלחים, בזרעם את שדותיה, אינם בטוחים אם יקצרו את יבוליהם, או שמא ישלחו בו שכניהם אש זדונית. זוהי גונן, שעל העלייה לקרקע לפני חמש שנים סיפרו העיתונים בצנעה בשולי הגיליון, שעה שבראש העמוד התנוססו כותרות ענק על מאורעות מדיניים וכותרות משנה הוקדשו לביקורן של כמה יפהפיות הוליוודיות בישראל.

“… כלפי חוץ יש שתי גונן. גונן הידועה בציבור, כפי שהיא מופיעה בכותרות העיתון, בעקבות תקריות גבול. ויש גונן שבחיי היום–יום, המקופלים פנימה. גונן העובדת בשדות, במטע, ברפת ובמרעה העסיסי והעשיר. באחת התקריות, כשכדורי הצלפים הסוריים ‘כיסו‘ את המשק בברד עופרת לוהטת, הביא חבר תמהוני עגלה עמוסה אבטיחים מהמקשה ונכנס לחצר המשק בשלווה סטואית שהדהימה אפילו את האמיצים ביותר. ברם אין ספק, שהעומס הביטחוני והתפרעות מצד הסורים משפיעים לרעה על התפתחות המשק. רצונכם לדעת אילו נזיקין? בבקשה. הנה המאזן: כארבעים כבשים וחמישים ושבע פרות ששדדו הסורים – חמישים ושמונה אלף לירות נזק. והקשיבו, הקשיבו! ארבעת אלפים לירות דמי החזקה לסורים! משונה, מה? שותפות מוזרה, לא כן? הבה אם כן נספר: כשהסורים שודדים עדר מגונן, הם מאכילים אותו ב‘אדיבותם‘ הרבה. במקרה שאינם מספיקים לחסלו בזבח שמחה וכשהם מחזירים אותו ועל פי רוב רק חלק ממנו – הם תובעים החזרת דמי כלכלת העדר. [לעתים, בהתערבות פקחי האו“ם, הוחזרו חלק מן הפרות שנשדדו והיישוב נאלץ לשלם להם על המזון… א.ה.] זהו פשר הסעיף המוזר המופיע במאזן המשק. רוצים עוד? אם כן, שלושה עשר אלף ימי עבודה בשמירה ובביטחון, הנאמדים במאה אלף לירות. החברים קוראים לגירעונות ולנזקים אלה בשם ‘יהב–מגן‘… ומסכמים, כי גירעונות אלה היו מספיקים לכיסוי כל החוב השוטף של המשק.

אם על אף התנאים האלה הצליחו אנשי גונן לבנות משק, הרי זה בזכות הרוח החלוצית (בלי מירכאות) המפעם בהם ובזכות סעיף אחד, שאינו מופיע אומנם במאזן, אך ערכו בל ישוער ולא יסולא בפז והוא: משק האדם! [ההדגשה – במקור א.ה.] אנשי גונן האמיצים והנועזים“.

הסב, אפוא, את עיניך אל הקיר שמנגד והרי מגילת הסבל פרושה לפניך: קטעי עיתונים, גזורים וערוכים לפי סדרם הכרונולוגי, בהם חוזרת ומשתחזרת כל פרשת מאבקה הביטחוני המר של גונן, במשך חמש שנות קיומה, (י. כנרות, “מעריב“)

י. כנרות פרסם כתבה חגיגית לציון חג החמש של גונן ב“מעריב” ובו כתב, בין השאר: “אך שמא יסיחו הישגים ברוכים אלה את דעתך מהצד האחר של המטבע, מאותם קשיים ביטחוניים חמורים ובלתי פוסקים הכרוכים בכינון משק פורח שכזה על קו הגבול? הסב, אפוא, את עיניך אל הקיר שמנגד לטבלאות הסטטיסטיקה והדיאגרמות, והרי מגילת הסבל פרושה לפניך: קטעי עיתונים, גזורים וערוכים לפי סדרם הכרונולוגי, בהם חוזרת ומשתחזרת כל פרשת מאבקה הביטחוני המר של גונן, במשך חמש שנות קיומה, עשרות–עשרות תקריות של יריות והפגזות, שוד עדרים והצתות שדות, מוקשים ומארבים, עד לחטיפתו של חבר גונן, יעקב מיגובסקי, שירד למעיין בואכה דרדרה ונשבה על ידי חיילים סוריים בתוך שטח ישראל – ועד היום לא נודעו עקבותיו, ועד ל‘קרב גונן‘ הידוע השנה. אף מכתבה של רעיית הנשיא, רחל ינאית בן–צבי, המביעה את דאגתה וחרדתה, לאחר שעיתון הערב ‘מעריב‘ מספר על ליל הנדודים בגונן ועל ההיאבקות שנאבקתם בגבורה עם האש השלוחה אליכם מן הגבול…’ – אף הוא מצרף עדותו כאן לצדם של קטעי העיתונים הרבים“.

“גונן: גבול על חוט תיל“

במסגרת מחקר שהתחלתי לפני שנים אחדות, ואולי אחזור אליו פעם, ערכתי כרוניקה של האירועים לאורך הגבול, בשנים 1956-1959. לא היה כמעט יום אחד של שקט. אמחיש זאת באירועים באותם שנים בתאריך של היום, 24 בדצמבר. ב-1957, היה ירי נק“ל ומקלעים שנמשך כעשר דקות על קיבוץ גדות. כוח של צה“ל פעל מעבר לגבול, ירה לעבר תחנת משטרה ופצע חייל סורי. ב-1958, הסורים גנבו רשתות דיג של דייגים טברייניים, בחופה הצפון–מזרחי של הכנרת. משקיפי או“ם מנעו סיור של קק“ל בשטח המפורז ליד קיבוץ דן. ב-1959, נהרג שוטר מג“ב בתקרית יוזמה בידי הצבא הסורי, באזור תל קציר. במשך כשבוע, חדר עדר צאן סורי לשטח ישראל.  ביום זה, חדר עדר מלווה בשבעה חמושים. כוח מג“ב הגיע למקום ודרש מהם לחזור לסוריה. כל החיילים פתחו לעברם באש עזה והצטרפו אליהם חיילים מבונקרים נסתרים באזור. הירי נמשך שעה ארוכה וכעבור שעה וחצי, נורתה אש חזקה לעבר קומנדקר שהגיע כדי לחלץ את גופת ההרוג. בסופו של דבר, קומנדקר של משקיפי האו“ם הצליח לחלץ את הגופה.

כמעט בכל יום נוכל למלא עמודים באירועי “היום לפני” בגבול הסוער. קיבוץ גונן הוא אחד הקיבוצים המככבים בכרוניקה הזאת. לאורך השנים, איבד הקיבוץ מספר חברים באירועים שונים.

לאחרונה התפרסמה כתבה שכותרתה “גונן: גבול על חוט תיל“, בבלוג המצוין “נעמוש“, בעריכת שלמה מן, העוסק בקרבות מלחמת ששת הימים על הגולן ובמציאות בשנים שקדמו לה. בכתבה, סיפורים רבים, מעוררי התפעלות והשתאות על חייהם ואומץ לבם של תושבי גונן. כותרת הכתבה מבוססת על דבריו של אחד מוותיקי גונן, ביני יעקבי, שהתראיין לכתבה: “ממוצב גונן, שהיה כ-400 מטר ממזרח לשער הקיבוץ, התמשך חוט תיל דרומה, עד לעץ בדרבשיה. זה היה קו הגבול. היינו רועים את הבקר שלנו בלי בעיות, בדרך כלל. הסורים היו מסתכלים עלינו מלמעלה בשוויון נפש, אבל היו מקרים שירו לעברנו לשם שעשוע כאילו והיו מקרים ששדדו, או ניסו לשדוד את העדר, והיו תקריות ששרפו לנו שדות מרעה, וכשהיינו מנסים לכבות את האש, היו יורים, והיו כמה מקרים של הפגזות מרגמה שגרמו לנזק ברכוש“.

“מבצע דרבשיה“

תקצר היריעה לחזור כאן על הסיפורים, ואסתפק בסיפור אחד. “ב-1955 שדדו הסורים 32 ראשי בקר שרעו ליד מעיין גונן. אחרי מספר ימים, בעקבות תלונת ישראל לאו“ם, החזירו 26 פרות בלבד, כשישראל נאלצה לשלם לסורים 2,000 לירות עבור הוצאות המזון. בתחילת 1956, גנבו הסורים 42 ראשי בקר ובסוף אותה שנה, נעלמו מעבר לגבול 36 ראשים נוספים. הסורים הכחישו קשר לגניבות ובצה“ל הודיעו לחברי גונן כי אין בידם להושיע. בעקבות כך, התכנסה אסיפה חשאית של כ-50 חברים לדיון על דרכי תגובה. המא“ז אליהו לוין חתר לבצע פעולה של החברים, בעקבות תשובות בכירי פיקוד צפון כי לא ייכנסו בעקבות כך להרפתקה צבאית. חברים הציעו לשדוד פרות סוריות בתגובה, ואחרים הציעו פעולה נועזת יותר. מספר לנו ביני יעקובי: ‘הפרות שלנו רעו קרוב למוצב דרבשיה, הרועים שלנו התקדמו אליהן כדי להחזיר אותן והצבא הסורי ירה עליהם. הרועים שלנו ניסו להשיב אש, אבל נסוגו לאט לאט, ותוך כדי כך, ניסו להוריד את העדר. את אלה שלא הצליחו להוריד, הסורים לקחו. זה הצטרף למקרה קודם, שבו לקחו לנו 13 פרות. בישיבת ועדת שביתת הנשק בעקבות אותו מקרה, האו“מניקים, שישבו בעמדה בנוטרה, אישרו שהסורים שדדו את העדר והכריחו אותם להחזיר לנו. הסורים החזירו לנו פחות חמש פרות ואמרו שהפרות האלה מתו מרעב. הבדיחה של החבר‘ה הייתה שהפרות האלה מתו מהרעב של החיילים הסורים‘.

המא“ז אליהו לוין חתר לבצע פעולה של החברים, בעקבות תשובות בכירי פיקוד צפון כי לא ייכנסו בעקבות כך להרפתקה צבאית. חברים הציעו לשדוד פרות סוריות בתגובה, ואחרים הציעו פעולה נועזת יותר

“בעקבות הישנות המקרה וסירובם של הסורים להחזיר את הפרות שגנבו, הוחלט בקיבוץ שחייבים להגיב. המא“ז אליהו לוין נסע למפקדת גוש ראש פנה ודרש שצה“ל יגיב. מספר ביני: ‘בגוש ראש פנה, צחקו עליו ואמרו לא נוכל לעזור לך, לא ניכנס למלחמה בשביל כמה פרות. אליהו כינס אסיפת קיבוץ סודית והציע תכנית לתקיפת מוצב דרבשיה, במטרה ללמד את הסורים לקח. התכנית הייתה: מעל שדה המרעה היה מוצבון סורי שהיה מאויש בדרך כלל רק בשעות היום. כל בוקר, היינו רואים בתצפית את החיילים הסורים נכנסים בשורה לתוך המוצב. הם היו למעשה מעל הרועים שלנו, עד לשעות החשכה ואז היו עוזבים. התכנית הייתה לעלות בלילה למוצב הזה, להתחבא בו וכשהסורים יגיעו בבוקר נתנפל עליהם, נתפוס אותם, נקשור אותם, נוריד אותם ונתמקח עם הסורים, שאם הם רוצים את החיילים שלהם, שיחזירו את הפרות‘.

“שלושה חברים עלו אל המוצבון הסורי לביצוע הפעולה: המא“ז אליהו לוין (לאווי), שהיה הוגה הרעיון, יואל אורן ויענקל‘ה סנדור. לפי זכרונו של ביני, השלושה נעו בחשכה למוצב הסורי בידיעה שהוא ריק. זו הייתה טעות. הסורים דווקא כן היו שם באותו לילה וצעקו ‘מין הדא?’. השלושה נעצרו על מקומם ולא ענו. הסורים פתחו באש, סנדור חטף כדור בכתף השמאלית והשלושה מיהרו לרדת. סנדור נלקח לבית החולים וחברי גונן סיפרו לרופאים שהוא נפצע מפליטת כדור. קמ“ן גונן, עמוס גלעד, אומר שהוא זה שבדק את הנעשה באותו מוצב וראה שבלילה הוא מאויש חלקית. ביני מסכם את האפיזודה: ‘זאת לא הייתה אמורה להיות פעולת נקם, אלא ניסיון לרכוש תמורה לסחר חליפין עם צבא סוריה – עדר פרות תמורת החזרת חיילים שבויים‘. אנשי ועדת שביתת הנשק, שעלו למקום התקרית למחרת, גילו מחסניות של סטן וסימני דם. הם נזפו באנשי גונן שעלו לשם בלילה. הם לא ידעו שזו הייתה למעשה התקפה מתוכננת“.

בתשובה לשאלה על תחושותיהם לאחר רצח שני חברים, השיב ביני: “שיהיה ברור שזה לא הזיז לנו שחבר‘ה שלנו נהרגים. בשביל זה באנו. מי שלא חי אז בארץ, זה נראה לו היום מוזר. אשתי הייתה בחורה צעירה שהייתה עולה עם העדר אל קו הגבול עם נשק, ואף אחד לא חשב שזה משהו מיוחד“. כשהוא אומר “לא הזיז לנו” הכוונה כמובן שזה לא סדק את הנחישות שלנו.

במלחמת ששת הימים הופגז הקיבוץ ונגרמו פגיעות בכמה מבנים. 17 פרות, שלוש עגלות ופר גזעי נהרגו, נשרפו 3,500 דונם מרעה, נפערו כ-60 בורות ברחבי הקיבוץ כתוצאה מפגיעות פגזים ועוד.

הסיוט שליווה את גונן, מיום עלייתה לקרקע כהיאחזות, הסתיים עם שחרור הגולן, ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים. כך מסתיימת הכתבה ב“נעמוש“: “כיבוש הרמה הסורית והשחרור מאיומי הגבול היו אנחת רווחה גדולה לגונן ולכל משקי הקו. שטחי המרעה הורחבו וגדלו ואויב לא עמד יותר מעליהם בנשק שלוף. תמה תקופה“.