הקליקה עברה למפגשים בבתים פרטיים, יציאות משותפות מתוכננות, אירועים סגורים ושפה שלמה של בדיחות פנימיות ורמזים שמותירים את תשעה עשר הילדים האחרים מחוץ לעניינים
מאת: אורטל שירה שליסל
במושב שלנו, תמיד התגאינו בכך שאנחנו רוקמים כאן חוטים חזקים של קהילה. עשרים וחמישה ילדים נולדו לאותו שנתון, חלקו את אותו ארגז חול בפעוטון וגדלו יחד כמקשה אחת, מחוברים זה לזה באלפי זיכרונות משותפים. אבל מאז שהשכבה עלתה לכיתה ז', חלק מהחוטים הללו נפרמו במכוון ובמקומם נסגר מעגל קטן ונוקשה שמותיר את רוב השכבה בחוץ.
מה שהתחיל בערב שבת אחד, כששלושה בנים ושלוש בנות – יואב, איתי, נועם, מאיה, ליה ובר – החליטו להיפגש בנפרד ואמרו לכרם שביקשה להצטרף שהיא פשוט "לא מוזמנת", הפך מאז לשגרה סגורה ומבוצרת. הקליקה הזו כבר לא מסתפקת בישיבה מקרית על הדשא; היא עברה למפגשים בבתים פרטיים, יציאות משותפות מתוכננות, אירועים סגורים ושפה שלמה של בדיחות פנימיות ורמזים שמותירים את תשעה עשר הילדים האחרים מחוץ לעניינים.
מי שמביט מקרוב אל תוך החבורה הסגורה מגלה שגם שם הדברים רחוקים מלהיות פשוטים. את הטון המכריע מכתיבים יואב ומאיה, שמנווטים ביד רמה מי בפנים ומי בחוץ ונהנים מהכוח החדש שצברו. לצדם, איתי וליה נסחפים בהתלהבות אחרי תחושת הבלעדיות, נהנים להיות חלק מהמעגל ה"נחשב" של השכבה. מנגד, עומדים נועם ובר – שניהם חברי ילדות קרובים של כרם, עוד מהגן. נועם אומנם מרגיש אי נוחות שקטה בכל פעם ששמה של כרם עולה בלעג, ובר מביטה מדי פעם אל הילדים שנשארו מאחור, אך הפחד לאבד את מקומם בקבוצה משתק אותם. הם בוחרים לשתוק, לשתף פעולה עם הצחוקים הפנימיים ולקנות את השייכות שלהם במחיר של ויתור על המצפון.
תחושת דחייה
מחוץ למעגל הזה, הכאב מתפשט בשקט אל תוך הבתים. עבור כרם, המציאות הפכה למצור; כבר שבועות שהיא מסתגרת בחדרה ומוותרת על חיי החברה של המושב. אחר צוהריים אחד, הגיעה לבקר אותה רוני, חברה נוספת מהשכבה, בניסיון לעודד אותה. אלא שבמקום לצאת החוצה, השתיים מצאו את עצמן שוקעות יחד מול המסכים, גוללות תמונות מהמפגשים הסגורים של השישה ומתבוססות בתחושת הדחייה המשותפת, כאילו כוח המשיכה של הקליקה שואב מהן את כל שמחת החיים.
במקביל, שירה, ילדה אחרת מהשכבה, ניסתה לפלס את דרכה פנימה. בהפסקות ובשבילי המושב, היא התקרבה לחבורה בתקווה להתקבל, אך נתקלה בחומה של מבטים קרים ושיחות שנקטעו באחת. במקום לשתף, שירה בחרה לבלוע את העלבון ולהסתיר הכול מהוריה, מתוך בושה שהיא "לא מספיק טובה" ופחד שהתערבות שלהם רק תהפוך אותה ללעג. בסלון של כרם, ההורים מביטים בבתם שוקעת ומרגישים אבודים, בזמן שהורים אחרים כלל לא יודעים שגם ילדיהם נושאים את אותה שריטה שקטה והורים נוספים כלל לא מודעים לכך שילדיהם שלהם הם אלה שמנהלים את ההצגה.
מה באמת קורה כאן?
כדי להבין איך פותרים משבר כזה בקהילה קטנה, צריך קודם כול להבין את המנגנון שמניע אותו:
האשליה של העליונות: קליקה ניזונה מהצורך בנבדלות. בגיל ההתבגרות, הדרך המהירה ביותר להרגיש "שווה" היא לסמן מי נשאר בחוץ. ההומור הפנימי והאירועים הסגורים נועדו לייצר היררכיה שבה השישה מרגישים מעל כולם והשאר מקבלים תחושה שהם "נצרכים" ומחכים לאישור – תחושה שגורמת לילדים כמו כרם ורוני לשקוע בכאב, ולילדים כמו שירה לנסות לרצות ולהסתיר את הפגיעה.
המחיר שמשלמים הילדים שבפנים: קל לחשוב שרק מי שבחוץ נפגע, אך הדינמיקה בין יואב ומאיה לנועם ובר חושפת את המחיר הכבד שמשלמים גם ילדי הקליקה. חברות המבוססת על הדרה מחייבת אותם לצייתנות, פחד תמידי מלהיות הבאים בתור שייזרקו והשתקת הקול הפנימי. ילד שגדל במושב ומדיר חברי ילדות צפוי לסחוב אתו בעתיד רגשות אשם כבדים ובושה כשיבין את עוצמת הפגיעה.
איך יוצאים מהמבוי הסתום?
הפתרון לא טמון בניסיון "להכניס" את הילדים לתוך הקליקה – מהלך שרק מחזק את כוחה של החבורה הסגורה – אלא בשינוי מוקד הכוח בשכבה:
חיבור אקטיבי בין התשעה עשר שבחוץ: במקום שכרם ורוני ישקעו יחד בתחושת ההחמצה, ושירה תנסה להתקבל למקום שלא רוצה בה, הורים וילדים יכולים ליזום חיבורים חיוביים ומפגשים בין שאר ילדי השכבה. ברגע שלרוב השכבה יש חיי חברה תוססים, טיולים ופעילויות משלה, הקליקה מאבדת את הבלעדיות ואת כוח ההרתעה שלה.
שיח של אחריות עם הורי הקליקה: הורים לילדים שנמצאים "בפנים" נוטים לעתים להגן על זכותם לבחור חברים. הדרך לרתום אותם היא לשקף להם את המחיר שילדיהם שלהם משלמים – בין אם הם מובילים את ההדרה ובין אם הם שותקים מתוך פחד. מתוך דאגה לעתיד המוסרי והרגשי של ילדיהם, הורים יכולים להציב גבול לאירוח מפגשים מדירים בביתם ולכוון את ילדיהם חזרה אל המרקם הקהילתי הרחב.
האם גם לכם, ההורים, יש סיפור דומה שצרוב בזיכרון מהילדות? והאם אתם, הילדים, מכירים קליקות כאלה מקרוב, או שהייתם פעם חלק מהן? איפה עובר אצלנו בבית הגבול שבין הזכות הטבעית של כל אחד לבחור עם מי לבלות, לבין האחריות שלנו שלא להפוך את הבית או החבורה שלנו למקום שמייצר בדידות וכאב אצל האחר?





