הגיבורים שבינינו – תושבת בני יהודה וניצולת השואה, חני קרייסברגר, מתארחת השבוע בפרויקט צילומי הפורטרט של הצלם מיכאל גלעדי
תיעד וצילם: מיכאל גלעדי, דצמבר 2022
אני חני קרייסברגר ונולדתי לפני 85 שנה בבוקרשט (Bucharest), רומניה, ב-2 בדצמבר 1937 להוריי ז'אן ורנה זלקוביץ' (Zalkovich). אני זוכרת כשממש התחילה המלחמה ברומניה, הייתי רק בת 3, אבל זוכרת שהיו כל מיני קבוצות פשיסטים ונאצים שלובשים הכול שחור והם היו תופסים יהודים ברחוב והיו ממש שוחטים אותם. זה היה ממש איום ונורא, גם בבוקרשט ובכל רומניה גם.
כשהמלחמה התקדמה, אנחנו היינו מסתתרים ב"בוידעם" – סוג של עליית גג, בבית של דודים שלנו מצד אבא וישנים שם בחושך. במיוחד כשהיו באים ומחפשים יהודים, היינו מסתתרים שם. יום אחד, לקחו את אבא שלי למחנה עבודה ברומניה ונשארתי רק עם אימא, אחיי וסבתא. כמעט כל המלחמה עברנו ממקום למקום והסתתרנו ולמזלנו, כולנו שרדנו את המלחמה. כך שכשהסתיימה המלחמה, נשארנו בבוקרשט וחזרתי ללמוד בבית ספר רגיל, לא של יהודים והמשכתי לתיכון, שם למדתי הנהלת חשבונות עד גיל 17 ועזבתי כדי לעבוד במקצוע.
פתאום, יום אחד, הממשלה הרומנית החליטה שהיהודים יכולים לעלות ארצה, אבל אז רק הייתי מאורסת, עדיין לא הייתי נשואה. בזמן שעשינו בקשה לעלות לארץ, אז ארוסי למד כימיה באוניברסיטה בשנה רביעית, כמעט בסוף הלימודים שלו, אבל השלטונות גילו שהוא הגיש בקשה לעלות ארצה וזרקו אותו מהאוניברסיטה. כשמילאנו את הטפסים לאישורי העלייה, עדיין לא הייתי נשואה ולבעלי קראו קרייסברגר ולי זלקוביץ', כך שבשנת 1961, בעלי והוריו קיבלו אישורים ועלו ארצה בלעדיי ונשארתי בבוקרשט עם הוריי, כמעט שנה.
במעבר הגבול, השוטרים לקחו את כל התכשיטים שהיו לי ובמיוחד זכורים לי העגילים שהיו של סבתא שלי ושל אימא שלי, שחשבתי שאם תהיה לי יום אחד בת ראשונה, אתן לה את העגילים. הייתה לי מין טראומה כזו בגלל שוטרי משמר הגבול ומאז ועד היום, אני לא עונדת אף פעם עגילים
כדי לעלות ארצה, נסעתי ברכבת, ללא הוריי שנשארו מאחור, מרומניה עד איטליה. הייתי צעירה מאוד ותמימה וענדתי את כל התכשיטים שלי, מבלי להסתיר אותם, כמו שאר היהודים שנסעתי אתם. במעבר הגבול, השוטרים לקחו לי את כל התכשיטים שהיו לי ובמיוחד זכורים לי העגילים שהיו של סבתא שלי ושל אימא שלי, שחשבתי שאם תהיה לי יום אחד בת ראשונה, אתן לה את העגילים. הייתה לי מין טראומה כזו בגלל שוטרי משמר הגבול ומאז ועד היום, אני לא עונדת אף פעם עגילים. עברנו את הגבול לאיטליה, עם עוד הרבה יהודים, הגענו לנאפולי ונשארנו שם כמה שבועות, עד שהגיעה האונייה לקחת אותנו ארצה.
עברית קשה שפה
כשהייתי בהיריון הראשון שלי, בחודש השישי, אימא מכרה את מעיל הפרווה שלה כדי לשלם הרבה כסף למנתחת הראשית בבית החולים, כדי שיסכימו לנתח אותי, כי הייתי ממש בסכנת חיים. הניתוח הקיסרי הצליח, התינוקת נולדה, אבל היא החזיקה מעמד רק שש שעות ונפטרה. כאמור, ההורים שלי נשארו בבוקרשט, אבל חצי שנה אחרי הלידה של הבת שלי מרים, ב-1963, אמי, אחי וסבתי עזבו גם הם את רומניה ועלו ארצה, לקריית אונו. אבא שלי לא רצה לעלות ונשאר מאחור.
באותו זמן, בעלי קיבל עבודה בנתניה, ככימאי במפעל של הברון דה רוטשילד והייתה לו משכורת טובה מאוד – 400 לירות בחודש. במשך שלוש שנים, עברנו דירות בשכירות, עד שמצאנו דירה קטנה בנתניה, בשיכון מכנס. כשנולדה לי מרים, נשארתי אתה בבית ולא חזרתי מיד לעבוד, כי לא כל כך הסתדרתי עם העברית ולא ידעתי יידיש. גרנו בנתניה, בשכונה של רומנים, לכן דיברתי בעיקר רומנית.
במלחמת ששת הימים, גייסו את בעלי לסיני ואני מתה לדעת מה קורה אתו במלחמה, אז ניסיתי להשתפר וקניתי עיתון שקראו לו "שער למתחיל". העיתון הודפס בעברית, אבל גם בלועזית, היה קל לקרוא עם הסברים. קצת עבדתי במפעל אלקטרוניקה ובסוף, עבדתי כקופאית בקו-אופ ושמה עבדתי 12 שנה. כשיצאתי לפנסיה, בדיוק אימא נפטרה ואחריה אחי הצעיר קיבל דום לב ונפטר גם הוא. הילדים שלי אז כבר היו ברמת הגולן – הבנות שלי בקיבוץ גשור והבן, בבני יהודה.
אז לא היה לי כבר מה להישאר לבד עם בעלי בנתניה. הילדות שלי "עבדו עליי" כדי שנבוא גם לגור בגולן וכך היה. בעלי יצא לפנסיה מוקדמת, למד הומאופתיה והייתה לנו קליניקה בבני יהודה.
בעזרת כספי הירושה, בנינו את הבית הזה, בו אני גרה כבר 20 שנה, אבל לצערי אחרי בסך הכול חמש שנים, בעלי חלה ונפטר גם. בילדותי, גדלתי עם משפחה מאוד קטנה בסך הכול – אני ושני בני דודים וזהו. עכשיו, אנחנו כמעט 40 איש. יש לי שלושה ילדים, 11 נכדים, מתוכם חמישה מאומצים, כי אימצתי את אמם והילדים שלה זה כמו הנכדים שלי. כולם גרים בקיבוץ גשור וביישוב בני יהודה, בסך כול שמונה נינים פלוס שניים בדרך. אולי עוד נכד, מי יודע?
