“טייגר”, הפלוגה המבצעית גגדוד 82 של חטיבה 7, היא פלוגת הטנקים היחידה שסיימה את מלחמת יום כיפור ללא כל נפגעים ואבדות. אז אנדרטה אין להם, ברוך ה’ וכעת, סוף סוף, הוצבה עמדת הסברה קולית, למרגלות שמורת בשנית, שמתארת את העוז והגבורה של לוחמיה
פלוגת “טייגר” לא צריכה אנדרטה, אבל היא צריכה שיספרו את הסיפור שלה. אנחנו צריכים את הסיפור הזה, על מנת להטות את מאזני הזיכרון של אותה מלחמה, מתחושת הנכאים שהשתררה בעקבותיה אל הכרה בניצחון הלוחמים, בנועזותם, בתבונתם ובגבורתם.
פלוגת “טייגר” לא צריכה אנדרטה, כי הייתה פלוגת הטנקים היחידה שסיימה את מלחמת יום כיפור ללא כל נפגעים ואבדות ולאחר פגיעות קשות באויב.
היום, 43 שנים לאחר קרב שריון מתוחכם ונועז, שזכה לכינוי “מארב הלילה של טייגר”, הוצבה סוף סוף עמדת הסברה קולית, לספר על מה שקרה כאן, במקום בו ניהל סרן מאיר זמיר קרב מפואר שנלמד עד היום בבתי הספר לשריון בצבאות העולם.בעקו
תמונת המצב ב-6 באוקטובר 1973, בגולן, הייתה בלתי אפשרית: נחשול של 1500 טנקים סוריים ומאות כלים כבדים שועטים אל הגולן במפתיע, מולם ניצבים 200 טנקים של חטיבות השריון הסדירות 7 ו-188. על חטיבה 7 בפיקודו של יאנוש בן גל מוטלת האחריות לגזרה הצפונית ופלוגת “טייגר”, שהיא חלק ממנה, נשמרת כעתודה.
“טייגר”, שמה של פלוגה ג’ במערכת הקשר, הייתה פלוגה מבצעית של גדוד 82 מחטיבה 7, כל ציודה עשרה טנקים מסוג צנטוריון – שוט קל*; מפקדה, סרן מאיר זמיר, הכין אותה באופן יסודי למלחמה.
“אכן, המוכנות של הפלוגה הייתה יוצאת דופן, גם ברמה של הכשירות וגם ברמה של הקשר בין האנשים. בתור פלוגה מבצעית, קיבלנו אין סוף משאבים וערכנו אימונים יוצאי דופן”, מספר דובי פאוסט, מפקד מחלקה 2.
בשעה שתיים לפנות בוקר, נתקבלה הודעה לפיה חטיבת הטנקים 43 הסורית, עם כ-60 טנקים וכלים כבדים בנוסף, נעה צפונה על ציר הכביש המזרחי, למרגלות אלוני הבשן של היום, במגמה לתקוף מדרום את חטיבה 7, שניהלה באותו זמן קרבות בלימה קשים באזור עמק הבכא. מפקד החטיבה, אל”מ יאנוש בן גל, פקד על מפקד כוח “טייגר” לנוע לעבר הכוח הסורי, לחסום ולהשמיד אותו.
בטרם קבלת הפקודה, כבר פוצלה הפלוגה למשימות שונות. מחלקה 2, בפיקודו של סגן דובי פאוסט, התמקמה בעמדות בצומת קוניטרה בקו בלימה; הסמ”פ, סרן מאיר אבירם ומחלקה 3, בפיקודו של סג”מ רוני לפבר, תפסו עמדות על רכס חזיקה מדרום, כסיוע למוצב 110; ואילו המ”פ סרן זמיר, עם מחלקה 1 בפיקודו של סגן אורי סגל, שהיו אף הם בצומת קוניטרה, החלו לנוע דרומה על הכביש למרגלות תל רסניה.
המארב
בחשכת ליל, תוך כדי תנועה, הגה זמיר תכנון למתווה קלאסי של מארב טנקים. הוא פקד על הסמ”פ אבירם ומחלקה 3 להסתובב לאחור ולנוע לעבר ציר הכביש, על מנת לתפוס עמדות אש לאורכו לכיוון מערב. במקביל, פרס זמיר את שלושת הטנקים של מחלקה 1 בניצב לכביש, מול האויב המתקרב.
הכוח, שמנה שבעה טנקים בלבד, המתין בחשכה מוחלטת ובדריכות מרבית אל מול עשרות טנקי האויב וכלים אחרים, המתקרבים בדרכם צפונה. זמיר פקד להכין פגזים חודרי שריון ולנצור אש עד לקבלת פקודת הירי.
שב ומספר דובי פאוסט: “באותם זמנים רחוקים, לא היו בטנקי צה”ל אמצעי ראיית לילה לתותחנים והיה קושי עצום לזהות בחשכה את האויב המתקרב. רק לנהגים בצוות היו אמצעים כאלה והם סייעו באיתור המטרות.
“כשהגיעו הטנקים הסורים לטווח של כ-200 מטרים, נתן זמיר בשקט ובביטחון את הפקודה למ”מ 1 להדליק זרקור ומיד לאחר מכן ניתנה פקודת האש והתופת פערה את פיה. כוח האויב נלכד בין הסמ”פ ומחלקה 3 שפגעה בו מהאגף ובין כוח המ”פ שעצר אותו בחזית. טנקים סורים עלו באש, האירו את השטח ואפשרו לתותחני ‘טייגר’ לפגוע בטנקים נוספים, בזה אחר זה. מעט הסורים השורדים נמלטו בעור שיניהם ובסיומו של הקרב, היה כל השטח מולנו מכוסה בשרידים עשנים של טנקים ונגמ”שים. בסך הכול הושמדו במארב כ-60 כלים סורים”.
אף לא אחד מאנשי הצוות ואף לא טנק אחד מכוח ‘טייגר’ נפגעו מאש הטנקים הסורים.
לאחר ליל המארב, חזר הכוח אל המסגרת החטיבתית, תוך שהוא מקבל אחריות על האגף הדרומי של עמק הבכא.
הכוח התמקם סביב תל ג’ית וניהל קרב עיקש מול הסורים. גם בקרב זה, השמידה הפלוגה טנקי אויב רבים ולבסוף, כשנותרה בעמדות חשופות וללא תחמושת, סייעה בחילוץ לכוח שכן, כפי שתועד מפקד הכוח כאשר הוא מדווח למח”ט בהקלטת רשת הקשר מאותה מלחמה: “כאן טייגר. קו אדום. לא יכול להחזיק יותר. אויב לוחץ מטרזן. אנחנו כבר אין לנו כדורים פה”.
הכוח חיכה עד אשר הגיע כוח טנקים בפיקודו של סא”ל יוסי בן חנן להחליפה.
גם בקרב זה, אף לא אחד מאנשי הצוות ואף לא טנק מקרב כוח “טייגר” נפגעו מאש הטנקים הסורים.
עיטור העוז
לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים, הוכרע הכוח הסורי התוקף בגולן, משאיר מאחוריו אבדות כבדות בנפש ומאות טנקים ומשוריינים בוערים.
על חלקו של כוח “טייגר” בקרב עמק הבכא, אמר המח”ט יאנוש את הדברים הבאים: “פלוגת ‘טייגר’ הגיבורה. אתם הצלתם את האגף של חטיבה שבע. אתם הצלתם את מדינת ישראל”.
אך בכך לא תם חלקה של הפלוגה במערכה. כאשר צה”ל פתח במתקפת-הנגד אל עומק שטחה של סוריה, הובילה פלוגת “טייגר” את המתקפה בגזרה הצפונית וזינבה באויב הנסוג עד לפאתי הכפר חרפה. חלקה, בפיקוד המ”פ, השתתף גם בקרבות הקשים בתל שמס.
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון גדול, כאשר דמשק נמצאת בטווח התותחים של צה”ל. פלוגת “טייגר” הייתה פלוגת הטנקים היחידה בצה”ל שסיימה את המלחמה הקשה, לאחר פגיעות קשות באויב, ללא נפגעים ואבדות, ועל כך גאוות לוחמיה ומפקדיה.
ועדת הצל”שים, שעיטרה את סרן מאיר זמיר, מ”פ כוח “טייגר”, בעיטור העוז, נימקה זאת: “במשך כל ימי הלחימה, נהג סרן מאיר זמיר את פלוגתו בתבונה ובאומץ לב, תוך גרימת אבדות קשות לאויב ושמירה על שלמות כוחו. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז”.
מדוע להנציח ללא אנדרטה?
אבי זעירא, תושב קצרין, מהנדס אלקטרוניקה ומומחה לניצול אנרגיית הרוח, הוא אבי ה”מסבירנים” – עמדות הסברה קוליות, שמאות מהן כבר נטועות ברחבי הארץ. עמדת ההסברה שהציב זעירא למרגלות שמורת בשנית, מצדו המערבי של הכביש המוליך צפונה, מתארת את סיפור הקרב שנערך במקום זה ותושייתם של מפקד כוח “טייגר” ולוחמיו. תיאור הקרב בכתבה נלקח מהטקסט שמושמע בעמדה זו.
משהו כאן מעט הפוך, לא? בדרך כלל יש אנדרטה והסיפור נמצא בכתובים.
זעירא: “הרעיון הוא באמת לספר סיפור. לרוב, מנציחים חיילים, אבל צריך להנציח גם אירועים, כאן היה זה הקרב של ‘טייגר'”.
זו יוזמתך להציב עמדות הסברה לכל קרב?
“העמדה היא ביוזמתם של חיילי הכוח ובמימונם. אני מקווה שבהמשך יתפתח שם אתר, עם פינת ישיבה והצללה. אני גם מקווה שיהיו פניות נוספות, למשל, הסיפור של חטיבה 188 לא מסופר בשום מקום. יש להם כמה אנדרטאות מפוזרות בגולן, אבל אין סיפור. חשובה לנו העשייה, ההתנדבות, היוזמה, התושייה. למשל, האנדרטה ליוסף שריג לא הוצבה רק בגלל שנהרג, אלא גם בגלל השיר שכתב ‘אור וירושלים’ ומנוגן במקום. זה רעיון פואטי”.
- “צנטוריון שוט קל” כונה טנק הצנטוריון הבריטי אשר נקלט בצה”ל בכמות גדולה, לפני מלחמת ששת הימים ולאחריה. בטנקים הותקנו על ידי צה”ל מנועי דיזל וממסרות הילוכים חדישות, כדוגמת אלה שבטנקי הפטון האמריקניים. מערכת זו הוסיפה כוח ואמינות רבה לטנק. טנקיםמוסבים אלה נטלו חלק רב ביותר בגזרות סיני ורמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים ואף השתתפו במלחמת “שלום הגליל”
