באחד מהפתקים הוותיקים שיש לי בטלפון מצאתי קטע ששכחתי שכתבתי, אבל שמתאר, בצורה ספרותית ממש, את איך שאני רואה את זה
מאת: אלונה קוטלז', קצרין
אני כל הזמן חושבת על התהליך שאני עוברת, הדרך שאני עושה. מהרהרת במי שהייתי ומשתעשעת במחשבה על מי שאהיה. משתדלת לא להעמיס על עצמי את משקל הציפיות, אלא פשוט להתרכז בכאן ובעכשיו.
פשפשתי באחד מהפתקים הוותיקים שיש לי בטלפון (כבר כמעט בן 3) ומצאתי קטע ששכחתי שכתבתי, אבל שמתאר, בצורה ספרותית ממש, את איך שאני רואה את זה. זה קטע שכתבתי אחרי תקופה לא פשוטה, שברון הלב הראשון שלי, אבל כשסוף סוף יצאתי ממנה, הרגשתי שחשפתי עוד חלק בעצמי. זה היה כמו שלב חדש שמגיעים אליו במשחק ולראשונה, ידעתי שהכול זה פשוט חלק מהדרך אל עצמנו –
הפאזל
"שם, בנקודה ההיא, התחלתי להרכיב את הפאזל. הפאזל שהוא הנשמה שלי. כל החלקים פרוסים מולי, חלק מסגרת, חלק אמצע, חלק עם הפנים למטה, לא גלויים אליי.
פתאום אני רואה את הצבעים שלי, את הגוון הכללי. מזיזה חלק אחד לצד ימין, שם אני מניחה את החלקים של המסגרת, שאותה ארכיב קודם.
מחברת שתי חתיכות שנראות דומות בין כל אלפי החלקים הפנימיים.
די מרוצה ממה שאני רואה, בינתיים. לא שאפשר לראות משהו בכלל. אבל עדיין, זה הפאזל שלי.
אני אשמח עד הגג, בכל פעם ששתי חתיכות יתיישבו ביחד יהיו ימים שאהיה מתוסכלת ממנו ואפסיק להרכיב לתקופה, רק אבחן מרחוק. אולי אפילו, ביום רע אחד, אפרק את כל שבניתי ואתרסק לחתיכות.
עד שאהיה מוכנה להתמסר שוב לתהליך. אז, אמשיך להרכיב את עצמי, חתיכה אחר חתיכה. נותר רק לקוות, שבסוף התהליך הזה, אני ארגיש שלמה".
עדיין מרכיבה
שלוש שנים עברו מאז ואני עדיין מרכיבה. לפעמים, אני מזהה חלקים חדשים. לפעמים, אני בטוחה שמצאתי את המקום של חתיכה ואז מגלה שטעיתי. אבל אני לוקחת את הזמן ובינתיים, נראה שיש לי כבר מסגרת ואני אפילו מתחילה לראות לאן הפאזל הזה הולך.
שבת שלום





