ספרו החדש של חגי סגל, "המשיח בשדה בוקר", קושר כתרים לבן גוריון, אישיותו, חזונו ותפיסותיו, אפילו אלה המשיחיות. עדיין, המחבר מתאר את בן גוריון "שלו", עם הדעות שהוא מתחבר אליהן. מומלץ ביותר
חגי סגל, תושב עפרה, הוא מהדמויות הבולטות בקרב ציבור המתנחלים ביו"ש. הוא ערך את עיתון מועצת יש"ע "נקודה", את החדשות בערוץ 7 ואת "מקור ראשון". בעברו היה חבר במחתרת היהודית בשנות ה-80', הורשע וישב בכלא. מאז הוא מקפיד להביע עמדות ממלכתיות, אך מעולם לא התכחש לעברו.
הגם שסגל מזוהה בעיקר עם הציונות הדתית, במקורו הוא איש הציונות הרוויזיוניסטית. אביו היה לוחם אצ"ל ופעיל בתנועת החרות. דודו, ידידיה סגל, לוחם אצ"ל, נחטף בידי ההגנה ולאחר מכן, נמצאה גופתו.
אף שתעלומת מותו לא פוענחה, סביר להניח שהוא נרצח בידי חוטפיו. בקרב הציבור שבתוכו גדל סגל, בן גוריון היה האיש הרע האולטימטיבי, המנהיג האכזר של הצד השני. זו האווירה שבתוכה גדל סגל, אם כי מאוחר יותר הוא גילה שסבו, אביו השכול של ידידיה סגל, העריץ את ב"ג, ראה בו את המשיח, התכתב אתו בנדון וספר התנ"ך שלו מלא בסימנים המעידים על היותו של ב"ג המשיח.
חזון משיחי ופרגמטיוּת
כאשר שמעתי שחגי סגל הוציא ספר על בן גוריון, "המשיח בשדה בוקר", שהוא ספר תהילה והערצה לבן גוריון, מיד עלו לראשי שמותיהם של כמה דמויות מרכזיות בקצה הרדיקלי של הזרם הרוויזיוניסטי, שהיו, בהדרגה, מאויביו של בן-גוריון למעריציו הגדולים; המשורר אורי צבי גרינברג, מנהיג לח"י, ישראל אלדד, לוחמת לח"י, גאולה כהן ואיש לח"י, שחיסל את שליח האו"ם ברנדוט, יהושע כהן, איש שדה בוקר (שאני ממליץ מאוד על הביוגרפיה שכתב עליו יאיר שלג – "רוח מדבר"), שהיה מאבטחו של בן גוריון וידידו הקרוב. מן הסתם, אפשר לצרף את סגל לרשימה הזאת.
אכן, ארבעת האישים הללו תופסים מקום מרכזי בספר ומסופר בהרחבה כיצד היו למעריציו של בן גוריון ועל הקשרים שרקמו אתו. אין ספק, שחרף היריבות, הייתה לב"ג משיכה דווקא לאנשי האגף המשיחי בלח"י, האגף שהנהיג אלדד, תלמידו המובהק של אורי צבי גרינברג.
הספר אינו ביוגרפיה של בן גוריון, אלא מסה על המנהיג וסיפורו של חגי סגל, איך הוא גילה מחדש את בן גוריון, השונה כל כך מזה ששטם בנעוריו. דרך סיפורו, וסיפוריהם של אותם אישים, ניתן להבין מה הפעים אותם כל כך במנהיגותו של יריבם הגדול ומדוע הם ראו והוא רואה בבן גוריון את גדול המנהיגים.
בכך עוסק הספר הרהוט והקריא מאוד, ככל ספריו של סגל. סגל, כמו אותם אנשי ימין, מתפעל ממחויבות האין קץ של ב"ג לחזון הציוני, שהייתה טוטלית. הם העריצו את אכזריותו כמנהיג, שבלעדיה לא הייתה קמה המדינה, לא היו מתקבלות ההחלטות הקשות על הכרזת המדינה בניגוד לעמדת ארה"ב וחרף החשש מחורבן, עקב פלישת מדינות ערב, לא היו מתקבלות ההחלטות הקשות שהביאו לניצחון במלחמת השחרור, לא הייתה נעשית העלייה ההמונית, עם כל הסבל שהיה כרוך ביישוב המוני העולים באוהלים, בדונים ופחונים, ולא הייתה מונהגת מדיניות הצנע שהייתה הכרחית לשרידותה הכלכלית של המדינה הצעירה.
הם העריצו את אהבת הארץ הגדולה שלו, את מחויבותו המוחלטת לביטחון, לעלייה ולהתיישבות ובעיקר – הם העריצו את היסוד המשיחי שבהגותו, חתירתו לגאולה שלמה וראייתו את מדינת ישראל כתחילת הדרך אל הגאולה.
סגל מתלהב מהמקום המרכזי שתפסה העלייה במדיניותו של בן גוריון ואיך לא ויתר, בשום אופן, על התביעה מיהודי הגולה לעלות ארצה, באופן שאף מנהיג אחריו לא עשה. חגי סגל מצטט ממאמרים, נאומים ומכתבים של בן גוריון, המביעים את אמונתו בחזון שלמות ארץ ישראל, דווקא בימים שבהם הסכים לתכניות חלוקה על חלק זעיר מארץ ישראל, שבהן ראה הזדמנות שאסור להחמיץ להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שגבולותיה עוד ישתנו בעתיד.
לא זו בלבד שסגל מעלה על נס את הדברים שכתב ב"ג על שלמות הארץ, הוא כותב בהבנה, כמעט בהסכמה, גם על ההכרעה להסכים לחלוקתה, כהכרעה מנהיגותית קשה ואכזרית, המתמקדת בעיקר שניתן להשיג כעת ואת השאר נשאיר לעתיד. הוא מתלהב מהתרגשותו הגדולה של בן גוריון עם כיבוש סיני במלחמת סיני ומהאופי המשיחי שבו התייחס לחזרה של העם היהודי לסיני, אך מתייחס בהבנה גם להחלטתו המהירה לסגת מסיני, בלחץ המעצמות.
כך גם באשר להסכם השילומים עם גרמניה, שהימין בישראל לחם בו בתוקף, אך הוא היה אז הכרח קיומי למדינה הצעירה והענייה, שצריכה לשלש את גודלה בעלייה המונית וביישוב המוני של הגליל והנגב, לצד הצדק שבתביעת פיצויים מגרמניה לעם היהודי ומדינתו. במילים אחרות, לא רק מהחזון המשיחי של ב"ג מתלהב סגל, אלא גם מן הפרגמטיות שלו, כמי שידע לקבל החלטות קשות.
אהבת התנ"ך
סגל אינו מסתיר את עמדתו של ב"ג אחרי מלחמת ששת הימים, שלפיה יש לסגת תמורת שלום אמת מכל השטחים, זולת ירושלים השלמה והגולן. אולם הוא מזכיר איך בכל זאת הוא תמך ביישוב גוש עציון, ביישוב חברון ועוד. את כל אלה הכרתי, אך הופתעתי לקרוא שב-1972, ב"ג הודיע שחזר בו מעמדתו בנושא השטחים. סגל מצטט מכותרות העיתונים שדיווחו על כך והתגובות שעוררו.
סגל כותב בהערצה על אהבת התנ"ך, ידיעת התנ"ך והמקום המרכזי של התנ"ך בחייו, בתפיסתו ובחשיבתו של ב"ג. הוא אינו שותף ללגלוג ולכעס בחוגים הדתיים על החילוני שמעז לכתוב דברי כפירה על התנ"ך ובמידה רבה הוא כותב על גישתם בזלזול.
כל הדברים שכתב סגל על בן גוריון ממוסמכים היטב ונכונים. אלא שהם אינם כל התמונה, כלומר בן גוריון שסגל מציג בנוי מהחלקים באישיותו ובדרכו, שאליהם הוא מתחבר. זו אינה התמונה השלמה.
אין הוא כותב על כך שהחזון המשיחי של בן גוריון היה לאומי, אך גם אוניברסלי, ברוח נביאי ישראל. הוא חתר לכך שישראל תהיה חברת מופת ואור לגויים, ברוח הנביאים. החזון החברתי של בן גוריון נעדר לגמרי מן הספר. והחזון הזה, הוא הגאולה השלמה שאליה הוא חתר. בן גוריון היה סוציאליסט, גם לאחר שהסתייג מן המושג סוציאליזם, שסולף בידי הגוש הסובייטי (כפי שהסתייג מן המושג ציונות, שבעיניו סולף בידי פעילי התנועה הציונית, שממשיכים לשבת בגולה ואינם עולים לארץ ישראל).
אך גם אם ההצגה של ב"ג בספר היא חד-צדדית, היא לבטח מתקנת את האופן החד-צדדי שבו מוצג ב"ג בידי מי שמתיימרים להיות יורשיו הפוליטיים, שם היא לבטח מסולפת שבעתיים. אגב, קראתי לאחרונה אסופה חדשה של מאמרים מהגותו הפוליטית של בן גוריון והם בהחלט מחזקים את התזה של סגל.
אהבתי את הספר ואני ממליץ עליו בחום.
