נשיא ארה"ב הכיר בריבונות אמריקנית של ישראל בגולן. לא התרגשתי. מבחינתי, הגולן שלנו, מאז ולתמיד. ואז קפצו זוג תל אביבים לביקור
לפני כעשור, הייתי משווקת המגרשים בשכונת ההרחבה, אצלנו ביונתן. זה היה בתקופה שרק התחילו ההרחבות ביישובים. אנחנו, שהגענו 10 שנים לפני כן, רכשנו דירת עמידר במחיר מצחיק. מסביב, היו אנשים שלא כל כך האמינו שאפשר לשווק מגרשים שאנשים יבואו לגולן וישלמו על מגרש בלי אפשרות לתקופת ניסיון. להפתעתנו, המגרשים שהוכשרו נמכרו יחסית מהר, בכל היישובים נבנו שכונות הרחבה והחלום התגשם: לאנשים – שחלמו לגור בגולן וליישובים – שרצו לגדול.
השבוע, כשטראמפ הכריז שארה"ב מכירה בריבונות ישראלית בגולן, לא ממש התרגשתי, כי מבחינתי, הגולן שלנו, מאז ולתמיד ולא ממש הייתי זקוקה להכרה של טראמפ… אבל זוג תל אביבים, שקפצו לקפה והתעניינו קצת בגולן ובאנשים שחיים פה, גרמו לי לחשוב שצריך לשמוח על זה, כי אולי זה יעשה טוב לגולן ויפתח את האזור יותר.
אמנם נכון שיש הרחבות בכל היישובים וקליטה נהדרת, אבל עדיין ביחס לשטח הגדול של הגולן, יש מעט מאוד מתיישבים, לעומת ההתיישבות בשומרון, או בבנימין למשל. ניסינו יחד לנתח למה יש ביישובי הגולן רק כ-11,000 בעלי זכות הצבעה, למרות שהמגרשים ניתנים במחיר פיתוח בלבד.
אולי בתת-מודע שלנו, לא ממש בא לנו שיהיו פה כל כך הרבה אנשים. אין לנו בעיה לנסוע חצי שעה לקולנוע ודווקא יש לנו פה תרבות, מופעים והצגות. יש לנו קהילות וחיי קהילה ותרבות ביישובים, ועזרה הדדית, ונוער איכותי
"הגולן רחוק מהמרכז", אמרה הגברת והוסיפה שהשקט כאן יכול לשגע אנשים.
"בדיוק מה שאני אוהבת", הסברתי לה, "השקט, השלווה, הטבע והמרחבים, זה מה שאנחנו אוהבים".
"ומה עם קניון ובגדים?"
"נוסעים 40 דקות לטבריה, או כרמיאל, חצי שעה לראש פינה".
זה לא שכנע אותה: "ומפעלים? הייטק? תעשייה? אין פה".
"אבל יש פה הרבה חקלאות ותיירות", ניסיתי להסביר.
"את מוכרת חלומות", היא אומרת לי, "זה לא החיים האמתיים".
"ומה רע בחלומות?", השבתי לה, "20 שנה אנחנו חיים בחלום".
"והילדים והנוער, מה הם עושים?", היא ממשיכה להתעניין.
"יש לנו נוער שאוהב טבע ומעיינות ויש תנועת נוער והם לומדים עד שעות מאוחרות". "נכון, טבע יש לכם פה באמת", סופסוף היא מסכימה אתי, "הכול ירוק ופורח וזורם, אבל זה נחמד ליום אחד. אנחנו פה יומיים והשקט הזה לא מתאים לי. אני אוהבת חיים ורעש ואנשים. חיפשנו בערב מקום לבלות, אין כלום. לקולנוע, צריך לנסוע חצי שעה".
התת-מודע
האיש שלצדה דווקא אמר בשקט, בלי לעצבן אותה, שהוא דווקא היה שמח לגור כאן, אם רק היה לו איפה לעבוד.
"אין פה מובטלים", אני אומרת לו, "מקסימום, תצטרך לנסוע קצת".
היא ישר מרגיעה אותו: "אם אתה רוצה לעבור, זה לבד, בלעדיי".
הוא נבהל קצת והרגיע אותה, שזה חלום. אולי בפנסיה.
"הרבה אנשים חולמים לבוא לכאן", הוא אומר, "אבל חוששים מהשינוי".
"מי שלא מסתכן ומנסה, לא ידע לעולם", אני עונה לו, "והאמת", אני מנסה לסיים את השיחה, "כנראה שזה מה שאנחנו אוהבים ולכן בחרנו לחיות כאן".
אולי בתת-מודע שלנו, לא ממש בא לנו שיהיו פה כל כך הרבה אנשים. אין לנו בעיה לנסוע חצי שעה לקולנוע ודווקא יש לנו פה תרבות, מופעים והצגות. יש לנו קהילות וחיי קהילה ותרבות ביישובים, ועזרה הדדית, ונוער איכותי.
אנחנו אוהבים את החיים שלנו פה, אבל יחד עם זה, הלוואי שהגולן יתפתח עוד ויגיעו עוד הרבה נקלטים, ליהנות מכל הטוב הזה, מפיסת גן העדן שלנו. השנה, במיוחד, זכינו לחורף מבורך, המאגרים מלאים, הנחלים זורמים, החרמון מכוסה לבן והצבעים של הפריחה הם ואו… כמה קסם יש לנו כאן ותודה גם לטרמפ, שהכריז שארה"ב מכירה בריבונות ישראל בגולן ותודה לה', על כל הטוב הזה והלוואי שעוד יתעצם ויתפתח ושיהיה רק טוב ושמח.
