אנחנו קונים כרטיס עם ציפיות, בטוחים שאנחנו יודעים איך העלילה תתפתח, מי יישאר על הבמה ומי ילווה אותנו עד מחיאות הכפיים האחרונות. אבל החיים לא מגלים מראש את התסריט
לפני כחודש, המתבגרת ראתה פרסום להצגה, בעצם למחזמר והציעה שנלך יחד. אני תמיד שמחה לבילויים עם הילדים שלי ובטח לבילוי תרבותי שהמתבגרת יוזמת. יש לי מתבגרת שאוהבת הצגות, תערוכות, גלריות ואמנות. היא בחורה תרבותית, סקרנית ומרשימה.
פעם, לפני שנים רבות, כשהיינו צעירים, האיש ואני היינו מנויים לתאטרון בטבריה. עם הילדים ומרוץ החיים הפסקנו, אבל לאחרונה, חזרתי לגלות את הקסם הזה, בעיקר בזכותה. יש משהו מיוחד בערב כזה, להתלבש יפה, לצאת מהשגרה ולחכות שהמסך ייפתח.
כשהגיע הערב, התרגשנו. הסיפור נשמע מבטיח. הגענו כמה דקות לפני הזמן, חיפשנו חנייה, מצאנו אחת מפוקפקת למדי, אבל קרובה והרגשנו שניצחנו את הערב עוד לפני שהתחיל. נכנסנו לאולם. שלט בכניסה בישר שהוא מכיל 780 מקומות והוא היה מלא כמעט לחלוטין. הסתכלתי סביבי והופתעתי. נדמה היה שכמעט כל הקהל היה מעל גיל 70 ורק קומץ קטן של צעירים יותר, ביניהם אנחנו. ציפיתי לפגוש קהל מגוון יותר.
האורות כבו, התזמורת התחילה לנגן וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שהסאונד צורם. אם לי היה קשה, תהיתי איך מסתדרים אתו כל אותם אנשים מבוגרים. לרגע, אפילו חשבתי שאולי הסבתאוּת הפכה אותי לרגישה יותר… אבל כשהמתבגרת לחשה שגם לה קשה, הבנתי שזו לא רק אני.
ככל שהמחזמר התקדם, התאכזבתי. העלילה לא התחברה לציפיות שנבנו אצלי מקריאת הפרסום, הליהוק הרגיש לי לא מדויק והתפאורה והמשחק הזכירו לי יותר הפקות בית ספר מאשר הפקה מקצועית. אבל אז, עצרתי לרגע את הביקורת. נזכרתי שכבר שנה לא יצאתי להופעה, או לאירוע משמח, מאז שאבא נפטר. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לשבת באולם, להמתין שהמסך יעלה ופשוט להיות חלק מערב של תרבות. התגעגעתי לתחושה הזאת. אמרתי לעצמי שכבר עשרות אלפי אנשים ראו את המחזמר הזה ואני בוחרת ליהנות ממה שיש. לא מכל הצגה חייבים לצאת עם דמעות של התרגשות, או עם תחושת "וואו". לפעמים, עצם היציאה מהבית, הזמן עם האהובים עלינו והאפשרות לצחוק יחד, הם החוויה האמיתית.
פיצינו את עצמנו בפיצה טעימה לסיום הערב, חזרנו הביתה עייפות ומרוצות וחשבתי שככל שהציפיות גדולות יותר, כך לפעמים גם האכזבה. אבל רק לפעמים.
נועה איננה
בלילה התקשיתי להירדם. זפזפתי בין הערוצים, גללתי בפייסבוק, ואז ראיתי את התמונה של נועה יערי, חברתי, שנפטרה באותו יום, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. הכרתי את נועה לפני כמעט עשרים שנה, בקורס רייקי שלמדנו יחד. מאז, היינו חברות. לא כאלה שמדברות כל יום, או נפגשות בכל שבוע, אלא חברות שיש להן מקום קבוע וחם בלב. נועה הייתה אישה מיוחדת. אשת חסד עם לב ענק. עקבתי אחריה לאורך השנים ובמיוחד בתקופת המחלה. היא שיתפה בכנות את הכאב, אבל בעיקר את התקווה. היא הקרינה אופטימיות, אמונה וחוסן. בכל פעם מחדש, הייתי בטוחה שהיא תנצח גם את הקרב הזה. כאב לי כל כך לשמוע שהיא איננה. זה מדכא שאין לנו שליטה מוחלטת על מה שקורה. אז אחרי ערב בהצגה, חשבתי שהחיים דומים הרבה יותר להצגה מאשר נדמה לנו. אנחנו קונים כרטיס עם ציפיות, בטוחים שאנחנו יודעים איך העלילה תתפתח, מי יישאר על הבמה ומי ילווה אותנו עד מחיאות הכפיים האחרונות. אבל החיים הם המחזאי היחיד שלא מגלה את התסריט מראש.
לפעמים, אנחנו יוצאים מאוכזבים ממחזמר שלא עמד בציפיות. לפעמים, אנחנו מתעוררים למציאות ששוברת את הלב ומזכירה לנו שהדבר החשוב באמת הוא לא איכות ההצגה, אלא הזכות להיות שם, לצד האנשים שאנחנו אוהבים, כל עוד המסך עדיין פתוח.
יהי זכרה של נעה יערי חברתנו ברוך.
