"צמחתי משום מקום, והגעתי עד הלום!" המשך פרויקט צילומי הפורטרט של הצלם מיכאל גלעדי – השבוע מתארח ישראל פלד, ניצול שואה ותושב בני יהודה, שחוגג החודש יום הולדת 84
כתב וצילם: מיכאל גלעדי
נולדתי בדצמבר 1938, להוריי חונה וזלדה פולק, בבראשוב (Brașov), רומניה, כבן החמישי למשפחה דתית, אחרי ארבעה אחים לפניי. כל המשפחה גרה במרתף אפל בחצר בית הכנסת (אשר עדיין קיים היום), ברחוב קסטלולואי (Strada Castelului), מספר 76. בחצר בית הכנסת, גרו לידינו השוחט והבלן. גם החיידר שבו למדנו היה שם והרבי שגר בקומה העליונה. היינו משפחה גדולה וממש ענייה. אבא היה סנדלר ואימא עקרת בית. היה לנו סידור, שנגור כולנו במרתף עם שני חדרים ומחסנים, כי אבא היה השמש של בית הכנסת.
האנטישמיות הייתה קשה ואחי הוכה על ידי נוער אנטישמי בצורה קשה מאוד. בשלב כלשהו, התחילו גם ההפצצות וברחנו וטיפסנו על הר טמפה (Tâmpa), שהיה ממש סמוך ושם הסתתרנו. כעבור זמן מה, אבא גויס לעבוד בשביל הרומנים ולמזלנו, לא העבירו אותנו למחנה ריכוז. אני זוכר מסיפורים, על הסבים שלי שברחו מהעיירות שלהם והגיעו אלינו כדי להזהיר אותנו שגם אנחנו חייבים לברוח מפני הנאצים ושותפיהם.
אימא לא ידעה מה לעשות, כי אבא לא חזר הביתה כל יום מהעבודה והיא טיפלה בששת הילדים. אז מה עושים יהודים דתיים? שואלים את הרב. "בעלך לא בבית", הוא ענה לאימא "ואת לא הולכת לשום מקום: את נשארת ומחכה. הוא יודע היכן את והוא יחזור לפה". כך באמת היה. אנחנו נשארנו והסבים, משני הצדדים, שניסו להזהיר אותנו מהנאצים, ברחו מהאזור אך מעולם לא חזרו ואין לנו שום מידע על גורלם ואיך ואיפה הסתיימו חייהם.
כשהנאצים פלשו לרומניה, הייתי כבר בן שלוש ואבא העביר אותנו בעגלה רתומה לסוסים למשפחת איכרים גויים בסטופין (Stupini), עיירה מחוץ לבראשוב, עד סוף המלחמה. הייתי ממש קטנצ'יק במלחמה, אבל אני זוכר פעם אחת שהיו בשמים מטוסי קרב שהפציצו את האזור שלנו ורצנו כל ששת האחים לאיזה מקלט. בכפר החדש, עבר נהר ושם היינו נוהגים לשחק ולשחות.
אותו הבית
בסוף המלחמה, חזרנו לבראשוב והפעם, אבא שכר דירה מעל הקרקע והמשיך לנסות לפרנס את המשפחה כסנדלר. אימא הייתה עוזרת לאימהות לאחר לידה כמינקת, כדי להכניס עוד כמה פרוטות הביתה וגם אפתה ובישלה לשמחות בקהילה וכך גם היא עזרה לקיום המשפחה.
לאחר המלחמה, רומניה הייתה תחת שלטון קומוניסטי ולא היה פשוט לצאת ממנה. בסופו של דבר, ב-1950, הייתי כבר כמעט בן 12 וקיבלנו לבסוף סרטיפיקטים. עלינו ארצה באונייה "טרנסילבניה", לנמל חיפה. שם, אחי הבכור מוישה, שעלה לארץ קודם לכן דרך "עליית הנוער", חיכה לנו ברציף.
משם עברנו ל"שער העלייה", ליד עתלית. שם ריססו אותנו כמו את שאר העולים ב-DDT נגד כינים, פשפשים וטיפוס. משם, עברנו כל המשפחה למעברה בנהריה וגרנו בשני אוהלים. לאחר שישה חודשים, כאשר סיימו לבנות את משטחי הבטון, עברנו לגור בשני צריפים עשויים פח, שכונו "פחונים", אבל זה היה עדיין מעברה; ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא "שירותים". בשנת 1956, התגייסתי לחטיבת הצנחנים ואף צנחתי בקרב המתלה.
לאחר הצבא, עבדתי כשנה בחברת "ישכר", כנראה "ישקר". לברר בנהריה. כזוג צעיר, חיפשנו שינוי ועברנו לדימונה, שם עבדתי בקריה למחקר גרעיני. אחרי שבע שנים, נמאס לנו מהאבק בדרום ושמענו על תכניות הקמה של מפעל ויישוב בשם בני יהודה, ברמת הגולן. בעצם, היישוב בני יהודה קם כתוצאה משיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית, שבנתה את בתי התושבים, לבין התעשיה האווירית, שהקימה מפעל מחוץ ליישוב. הרעיון היה להקים אלטרנטיבה תעסוקתית להתיישבות ברמת הגולן, שלא הייתה דרך מוסדות חקלאיים, כגון הקיבוצים והמושבים. כך הוקם המפעל והיישוב נועד למגורי עובדיו. מי שפוטר, או עזב את מפעל התעשייה האווירית, במהלך השנים הראשונות, אולץ גם לעזוב את בני יהודה בה הוא התגורר.
בשנת 1993, כשפרויקט מטוס ה"לביא" הופסק, קיבלתי הצעה לפרוש לפנסיה מוקדמת, בגיל 55, כאשר עדיין הרגשתי מאוד כשיר לפעילות. אז עשיתי תפנית ויצאתי לקורס מצילים. לאחר סיום הקורס בהצלחה, עבדתי במשך 20 שנה בבריכת בני יהודה וכך הכרתי הרבה מתושבי הגולן.
נכון להיום, השבט שלנו מונה את אשתי היקרה נעמי ואותי, ארבעה ילדים, אחד עשר נכדים ושני נינים, כאשר אנחנו עדיין גרים באותו בית אליו הגענו כמשפחה הראשונה בבני יהודה, באוגוסט 1972.
