דניאלה שאולדוד ברק, או דאוד אל-ברקוויש, או סתם דוויד’ל, נכדו של יחיאל ברקוביץ, ראש למתיישבי החורן, מספר על ילדות בצל הגירוש ועל הביקור בחורן
במשך שלוש שנים, לאחר שעלו לחורן בשנת 1985, נאחזו בו מתיישביו, הקימו אזור חקלאות מאורגן, עשר מושבות ואולי יותר, ובתום שלוש שנים נאלצו לנטוש, לראש פינה ומשם ליבנאל. חיים כהן, נציג הברון ותושב כפר תבור, נשכר לשמור על האדמות שרכש הברון, שצאצאי המתיישבים אומדים אותן בכ-400,000 דונם.
בשנת 1948, הולאמו האדמות, הברון רוטשילד העביר את שטרי הבעלות לקרן הקיימת לישראל, משמע לבעלותה של מדינת ישראל.
ב”גולת בנימינה”, כפי שהוא מכנה כל מקום בארץ שאינו ארץ אבותיו החורן, חי דוד ברק, אדם בא בימים, נכדו של יחיאל ברקוביץ, ראש למתיישבי החורן. במהלך המאבק על הגולן, הגיע ברק למרכז הפדגוגי בקצרין והפקיד כאן את יומן משפחתו, מקור כתוב ועדות כמעט יחידה להתיישבות שהייתה אולי כישלון ידוע מראש, אבל כל מטר ממנה רווי ציונות ואמונה שאין שנייה לה.
לאחר שהביא את יומן המשפחה לגולן, נפגשתי עם ברק, לשמוע על ביקוריו בחורן. הדברים פורסמו בעיתון “מקור ראשון” ועיקרם מובא כאן שוב, במסגרת הכתבות על ההיסטוריה הציונית בגולן.
“בחורן, שמעתי מאבא, שגדל בו, רוכב, שהיה נכנס עם סוס לשדה תירס, בקושי היו רואים אותו”, סיפר דוד ברק. “גדלתי על סיפורי החורן, אותם סיפר אבא בכאב נורא. הייתי שם הרי שבוע וראיתי שכל מה שסיפר היה נכון. לא היה סוף לצערו של אבא, על נטישת אדמות חבל נהדר זה, שהיה צריך להיות חלק מארץ ישראל. הוא זכר את יום הגירוש בהיותו בן עשר, את הערבים שהגיעו למושבה סאחם ג’ולן, לאחר שפוטרו פקידי הברון בגלל עלילת שווא, ואמרו: ‘הלך הכוכב שלכם, עכשיו אין מי שישמור עליכם’, את הז’נדרמים שהגיעו בצהרי יום והגלו את כל תושבי הגולן, 300 נפשות.
“נולדתי ביבניאל, אבל כל החיים שמעתי סיפורים על החורן. הרגשתי שאני מוכרח לבקר שם, הרי אז זה לא היה חוץ לארץ בשבילנו. עד 1940, ישראלים עברו מצד לצד בלי פספורט.
“כילד, כבר ידעתי שאבקר בחורן ואכן זכיתי.
“בשנת 1938, הייתי אלחוטאי בחיל הספר (בתקופת המנדט פעל “חיל הספר העבר-ירדני”, שחייליו היו מקומיים, יהודים וערביים, והוא הופקד על הסדר הציבורי ושמירת גבולות המנדט – ד.ש.). מפקד הפלוגה שלי היה בנו של האמיר עבדאללה. עקב תפקידי, היה עליי להגיע מזרקא שבעבר לירדן לתחנת צמח, משם יצאו פרשים לשמור על צינור הנפט. עליתי עם שני חברים אל הרכבת, תפסנו תא פרטי שנועד לעשירים והתכוננו למסע שאין לו סוף, עקב תכונותיה הידועות של רכבת קיטור זו. בדרעא, עת עצרה הרכבת להצטייד במים, נפתחה דלת תאנו ואת הפתח חסם עבד כושי ענק, חרב גדולה למותניו וביקש סליחתנו, מסביר שהנו עבדו של שייח’ גדול שנוסע לצמח ושטובה תצמח לנו אם נצרפו לחבורה.
“הוא השאיר בתווך סל נצרים עמוס בכל טוב ושב לאחר כמה דקות עם השייח’, איש ענק מידות, לבוש עבאיה ממשי, כולה עטורה רקמות כסף וזהב. על הכפייה שכיסתה ראשו, סגר עקאל בעל ארבעה היקפים, אותו רשאי לשאת רק שייח’-השייח’ים, מעוטר בגדילי משי. מבעד לשפם כזנבו של סוס, בירך אותנו השייח’ לשלום והתיישב. יש לדעת, שבקרב הערביים, מחשש לנקמת דם, אין מתוודעים זה לזה, שמא מסתתר לו איזשהו חוב דמים שמחכה לפירעונו בכל עת…
