דניאלה שאולד”ר חיים חיסין נשלח על ידי ירחון רוסי ארצה, כדי לתאר את ההתיישבות היהודית של “בני יהודה”, ביר א-שגום. למרות שציפה למצב גרוע, העוני המרוד של המתיישבים הכה אותו בתדהמה
לאחר סקירת ניסיונות ההתיישבות בגולן ובחורן ומאבקה של התנועה הציונית, שעוד נחזור אליו, נעשה אתנחתא קטנה לשבועות ספורים, לטובת סיפורים אישיים של מבקרים ותושבים בהתיישבות בגולן ובחורן. כחוט השני עוברות בסיפורים ובעדויות הדבקות והמסירות לארץ, בתנאים שהיו מבריחים היום כל אדם לקצהו השני של כדור הארץ.
ראשונים יוצגו דיווחיהם של מבקרי המושבה בני יהודה בביר א-שגום. כזכור, בני יהודה הוקמה בידי אגודת “בית יהודה”, יהודים חרדיים מצפת, בני הארץ, שהחליטו לצאת מהחומות ולהקים מושבה בגולן. הם רכשו מכספם אדמות בכפר רמסנייה, עלו להתיישבות בסוף קיץ 1885 ונאלצו לנטוש לאחר שנתיים, בשל טעות ברישום אדמותיהם. 18 משפחות לא ויתרו על החזון ובשנת 1888 רכשו 3690 דונמים בכפר ביר א-שגום, היום למרגלות גבעת יואב.
הם סבלו מקשיים כלכליים, מחלות, הבטחות לתמיכה שלא קוימו, נאלצו לנטוש ולחזור, אך הצליחו להקים במקום 11 בתים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נותרה במקום רק משפחה אחת, האלמנה פרומא ושני בניה שרגא ואברהם. פרומא ובנה אברהם נרצחו במאורעות 1920, חייו של שרגע ניצלו הודות לשכניו. 32 שנים שרדה המושבה בני יהודה, בתנאים בלתי אפשריים, אך תוך דבקות עילאית בחזון ובאדמה.
ד”ר חיים חיסין, 1932-1865, היה רופא, עסקן ציוני, איש ביל”ו, ממייסדי גדרה. הוא סבב בארץ, כתב מאמרים על החיים בה, נמנה עם גרעין “אחוזת בית”, מייסדי תל אביב.
חיבורו על הביקור בבני יהודה, נכתב על פי הזמנה של מערכת הירחון הרוסי “ווסחוד”, ששיגרה אותו בשנת 1890 לארץ, כדי לסקור עבורה את ההתרחשויות בה.
כותב חיסין: …”פעמים אחדות הזדמן לי לבקר את בני יהודה באשכום (א-שגום). אספר כאן על אחד הביקורים האלה. הייתי בדרום הגולן, ממזרח לים כנרת והיות שהיה יום שישי, החלטתי לסור בערוב היום לאשכום, כדי לבלות שם את השבת. בלוויית יהודי ששכרתי בצפת, פניתי היישר מערבה, אל אשכום, מקום שהיה לפי חשבוני במרחק עוד שעת רכיבה. רכבנו בשדות, בלא דרך סלולה, ודפקנו מאוד בסוסינו מפני שהשמש כבר שקעה. מלווי היה מודאג מאוד, כי כבר באה השבת והיה זה חטא לרכוב. אבל הוא נאלץ לבוא אתי, פן יישאר לבדו בערבה.
“גם לי אצה השעה – אמנם ידעתי היכן מקום אשכום, אבל מצד זה התקרבתי לשם בפעם הראשונה ולא יכולתי להיות בטוח שאגיע לשם מיד. החשכה השתררה כבר זמן קודם שהגענו לקצה הרמה, על פי המתלול היורד אל ים כנרת. לפי חשבוני, היינו צריכים להיות כבר באשכום, אך לא ראיתי אוהלי בדווים ולא שום דבר שהיה מאפשר לי להתמצא בשטח. מלווי המיואש כבר לא ירד מן הסוס, ממילא אי אפשר שלא לחטוא. כעבור זמן מה, נתקלתי באי-אלו ערמות תבואה, זו הייתה גורן. חשבתי שפה בוודאי יש מישהו ושרקתי כמה פעמים, אבל איש לא הופיע. מסתבר שאין מפחדים כאן מגנבה ואין שומרים. לבסוף, הצלחתי להבחין באיזה פס מנצנץ, מן הסתם זו הלבנה משתקפת במים. פניתי לשם והכרתי את עין-אשכום. ובכן אינני טועה, אלא שהאוהלים הועתקו כנראה למקום אחר. התכוונתי כבר ללון ליד המעיין, והנה ראיתי להבות קטנות במרחק. רכבתי הישר לעברן, אבל הן נעלמו מאחרי קפלי ההר. פתאום שמעתי קול.
“מי שם?”
“אח!”, קראתי.
“איזה מין אח זה שבא בלילה?”, שנה הקול באי אמון וראיתי דמות אפלה של בדווי מתקרבת אלינו. אמרנו לו את מי אנחנו מחפשים והוא הובילנו אל ‘בני יהודה’.
“תחת נוף דליל של שיזף קוצני, ישבו שמונה מאנשי ‘בני יהודה’, כל האוכלוסים הזמניים של אשכום, לפי ש’בני יהודה’ גרים בעצם בצפת ובאים הנה רק לפי הצורך. (מדובר כנראה בתקופה שקדמה למעבר המשפחות לגולן – ד.ש.). ירדתי בקפיצה מעל סוסי. אחרי עשה כן גם איש צפת שליווני ותוך כדי כך העיף מבטים בוחנים לכל עבר.
“מה אתה מחפש?”, שאלתי.
“איפה המושבה?”
“הנה, זוהי המושבה”, השבתי לו והצבעתי בידיי על השיזף הקוצני.
מניין ראשון לאחר מאות שנים
ד”ר חיסין: “הצפתי נאנח אנחת צער. הוא שמח מאוד לבלות את השבת בין יהודים… אך התחמץ לבבו על שנשאר ללון אי שם אצל הבדווים. האמת היא שגם נפשי הייתה מרה עליי. המצב העגום של אנשי אשכום היה ידוע לי היטב ואף על פי כן הייתה לי כהפתעה לא נעימה הדלות הזאת שלעומתה נראים אף חיי הבדווים כחיי מותרות. …למה, חשבתי, גודשים האנשים הללו בעצם את מנת כוסם, הגדושה בלאו הכי? אם אין בתים, האומנם הכרחי הדבר להשתרע תחת כיפת השמים, בלי כל מחסה מטל בלילה ומקרני השמש הלוהטת ביום… האם הכרח הוא לחיות על לחם חָרָר בלבד ואי אפשר לבשל גם איזה מרק דליל של תפוחי אדמה או אורז?…
“בשבתי תחת השיזף על יד ‘בני יהודה’, הטחתי בהם את תוכחותיי. ומה בושתי ונכלמתי, כאשר החלו האנשים האלה להתנצל כנאשמים ולהסביר לי שאף לקניית מחצלאות לסוכה, או תפוחי אדמה לארוחה נחוץ כסף! אמנם נכון, אפשר לבנות סוכה מקנים או מענפים שאינם עולים כלום, לבשל ארוחה מחיטה וכדומה. אבל ידיעות כאלה מניין יהיו לאנשי צפת, שגדלו בין ארונות ספרים?
“ניגשנו לארוחת הערב לאור הלבנה. מארחינו יכלו להציע לנו רק פיתות של בדווים ומלפפונים שהם מקבלים משכניהם הערבים תמורת חיטה. לאחר שיחה קצרה כתום הארוחה, שכבנו כולנו לישון סביב העץ, בבגדינו, בלי כל מצע, בלי שום שמיכה ובלי להניח דבר מתחת לראש.
“למחרת, לאחר שקמתי והתרחצתי במי המעיין, פניתי אל כל הנוכחים בדברים הבאים: ‘רבותיי, היום שבת, אנחנו פה עשרה אנשים ואנו מהווים אפוא ‘מניין’, ו’מניין’ זה הוא לא רק היחיד בכל עבר הירדן, שהרי אין כאן בשום עיר או כפר יותר משניים-שלושה יהודים, אלא אולי זה הראשון לאחר הרבה מאות שנים. ויישמעו דווקא בשדות אשכום לראשונה קולות תפילה יהודית בציבור לאחר ההפסקה הממושכת!’
“הכול קיבלו את הצעתי בהתלהבות; עמדנו יחד כשפנינו לדרום-מערב, ממלא תפקיד החזן יצא קדימה ובשדה הפתוח, זה הנהדר שבמקדשי האל, תחת כיפת השמים הכחולים ואור קרני השמש הזוהרות, השתפכה התפילה הנלהבת של האנשים העניים האלה. לאחר התפילה, ניגשו אחדים מן הבדווים השכנים וישבו על ידנו בצל העץ. וככל שסבבה הלכה החמה ואיתה נע צל העץ, סבבנו גם אנו מסביב לעץ. בבוקר הושלך הצל מערבה ואנו ישבנו ממערב לשיזף. הצל החל לפנות צפונה ואנו אחריו. ואם שכחנו במקרה לזוז, הזכירונו זאת מיד קרני השמש הלוהטות. כך הספקנו עד הערב לחוג כמעט במעגל שלם סביב שיזפנו… לארוחת הערב, שלח בדווי שכן לכבוד האורחים כד לבן, ופיתותינו ומלפפונינו היו טעימים הרבה יותר כשתובלו בו.
“למחרת, כעלות השחר, עמדו כבר המתיישבים על רגליהם, התפללו בחיפזון וניגשו לעבודת הדיש. כשהסתכלתי בעבודתם, מצאתי בה כמובן פגמים, אשר אין מנוס מהם כל עוד לא התרגל אדם לעבודתו. ברם, השתכנעתי שאנשים אלו יוכלו בלי כל ספק להיות עובדי אדמה טובים. עם זאת, הבחנתי בשמחה במשהו מיוחד. הן ראיתי אותם ‘בני יהודה’ בצפת. שם הרבו להתפלל, גילו קנאות מופלגת בענייני הדת, הציגו לראווה את פאותיהם הארוכות, לבשו בגדים מסורתיים, ובכלל לא נבדלו במאומה מסביבתם. והנה כאן, בשדה הפתוח, השתנו לבלי הכר. הם התפללו בקיצור ומהר, לכולם היה סבר פנים מעשיים ולקנאות לא היה זכר. בכל חיצוניותם חלה תמורה חדה, כאילו יצאו מתלות משעבדת לחירות…”.
מתוך: וויטהם, י., שיצר, ד., (1997), “לסול המסילה, התיישבות יהודית בגולן בתקופת העלייה הראשונה”, יחידת לימוד לחטיבת ביניים, הוצ’ מרכז פסג”ה קצרין גולן ומנהלת ה-30 להתיישבות בגולן.
