הידעתם שהחרמון הישראלי הוא רק 7% מרכס החרמון? גם אנחנו לא. טיול אחרון במסגרת התכנית השנתית "שביל ותיק" של מחלקת הוותיקים
מאיר שרמן (מושב יונתן)
הרוח החמה הסיטה את מסלול הטיול האחרון לעונה זו אל החרמון. בהחלטה של הרגע האחרון, הוחלט שבימים החמים של תחילת הקיץ, כדאי להעפיל לחרמון. שם, בגובה 2,236 מ' הרוח קרירה. כך האוטובוס, שנהג אהרון אורבך, העפיל לשם בזריזות, בלי עומסי תנועה ועם מזגן בשיא הכוח.
אילת ויינר, המדריכה משדה אליעזר, הנהיגה אותנו באתר החרמון. מגרש החנייה היה שומם, גם הקופות היו סגורות אבל זו אחר זו, הגיעו קבוצות מטיילים. הרכבל פעל בלופ. ההר החשוף מביך במבט ראשון. בלי טיפת שלג, בלי קבוצות של גולשים ובלי לחץ ותורים בקורסי ההכנה והלימוד של גלישת החורף.
אבל עדיין החרמון רואה. רם ונישא, הוא משקיף לתוככי סוריה וגם לתוככי רמת הגולן הישראלית. זו שמציינת יובל לחידוש ההתיישבות בה. אילת מושיטה יד והולכת אתנו אט אט, בתוואי השטח הנצפה. עיירות וכפרים, מוצבים של צה"ל וגם של הסורים.
כל צמח, עץ, או שיח קוצני, נקרא בשם. אילת מכירה את שמותם הלועזיים, כמו גם העבריים ואני מגלה מושגים חדשים כמו שיחים כרקוציים, שבמקום עלים הם מגדלים כמעין כריות עשויות קוצים, מבנה שיכול לעמוד ברוחות העזות שנושבות במתחם החרמון.
נכנסנו לשטח צבאי ועברנו על פני שני חיילים, שהרימו את המחסום עבורנו וכך נכנסנו לשמורה. שמורת החרמון. כן, החרמון הוא גם שמורת טבע בניהול רשות הטבע והגנים והוא גם שטח צבאי שמור, מה שאומר שיש כאן לפרקים ניגודי אינטרסים ומתחים. אבל אין צורך להתרגש. הרי כל חיינו מלווים במתחים, בבית הפרטי, בקהילה הציבורית, איפה לא…
עכשיו יצאנו לחופשה. איש איש ותכניותיו. מן הסתם, חלק מהם כולל גם טיולים, אבל הפעם עם בני משפחותינו. בוודאי נתגעגע לאוטובוס המטיילים שלנו עם וותיקי הגולן. נוכל שוב לשבת יחד, לספר ולהתגאות בנכדים הגאונים שלנו ולהחליף כתובות של רופאים מומחים
למדנו במקום שהחרמון הוא בעצם שרשרת הרים. רמה נישאה, שהחלק הנמצא בידי ישראל הוא רק שבעה אחוזים ממנה. כמובן שנשארנו בפה פעור למשמע הידיעה הזו. אך במחשבה שנייה, הרי העיניים שלנו, גם הן רק אחוז קטן מגופנו ובכל זאת חשיבותן עצומה. לא שכחנו את בני מסס, החייל שהגדיר את החרמון כ"עיניים של המדינה". לא, לא סיפרנו את סיפורי מורשת הקרב. לא באנו להילחם, באנו לנשום אוויר פסגות (דליל במקצת), חם אבל צלול. באנו לראות פריחה מיוחדת עם שמות בלטינית וגם חיפשנו עופות דורסים בשמים. (המדריכה, זהו חוויאי, או עיט?)
באנו גם כדי להיות יחד באוטובוס, ליד שולחנות הקק"ל, בארוחת הצהריים ובמילוי המשוב. הפעם, קיבלנו דפי משוב ובהם נדרשנו לסכם את חוויותינו מעונת הטיולים שמסתיימת לה. נתבקשנו לציין את ציפיותינו מהטיולים הבאים ולהכריע: האם נטייל רק בתחומי הגולן, או נרחיק מעט לגליל. (ולמה לא נגיע עד חוף אכזיב ונבקר את אלי אביבי?)
אני, באופן אישי, מילאתי את המשוב בתשבחות לתכנון, להדרכה ולבחירת היעדים לטיולים. מבחינתי, כאילו תפרו לי חליפה על פי מידתי.
כמו לחיזוק הרגשתי, ירדנה שוקרון, המארגנת, הסתובבה בינינו בזמן שמילאנו את המשוב וחילקה משולשי אבטיח אדום וקר. (זו הסיבה שכמה מן המשובים חזרו מוכתמים).
עכשיו יצאנו לחופשה. איש איש ותכניותיו. מן הסתם, חלק מהם כולל גם טיולים, אבל הפעם עם בני משפחותינו. ילדים ונכדים, חתנים וכלות ואולי גם המחותנים. מי יודע. אך בוודאי נתגעגע לאוטובוס המטיילים שלנו עם וותיקי הגולן. נוכל שוב לשבת יחד, לספר ולהתגאות בנכדים הגאונים שלנו, בכלות המעצבנות, או לחלופין להחליף כתובות של רופאים מומחים.
אם אתם כבר גמלאים וגם לכם יש נכדים גאונים, או רשימה של רופאים מומלצים, אתם בהחלט יכולים לשאול עלינו, על המטיילים ב"שביל הוותיקים" ולהצטרף. ליהנות מהכרת מקומות חדשים, מלימוד תוך כדי הליכה וחוויית ה"ביחד", הכול כך תומכת, מעודדת ומעשירה.
