הבוקר של יום שישי הוא הזמן האהוב עליי בשבוע. בכללי, יש משהו ביום שישי שהופך אותי לאופטימית, לא יודעת להסביר בדיוק
אלונה קוטלז'
הבוקר של יום שישי הוא הזמן האהוב עליי בשבוע. בכללי, יש משהו ביום שישי שהופך אותי לאופטימית, לא יודעת להסביר בדיוק.
כבר לא הולכת לישון מאוחר בחמישי, הציפייה לבוקר שישי רגוע גדולה מדי. זה סימן שאתה מבוגר, במובן הטוב של המילה, הבוגר. גם לאהוב יין ותשחצים.
זה אולי נשמע מנותק מהמציאות, שהרי בוקר יום שישי הוא הלחוץ ביותר לחלק מהאנשים. כל מי שמזדרז לסופרמרקט, להשלים קניות אחרונות לארוחת שישי, או בעלי ובעלות עסקים, שמנצלים את השעות האחרונות של שבוע העבודה, על מנת לסגור דברים אחרונים, לפני הסופ"ש הקרב.
אבל בהיותי בת 24, שחזרה מטיול גדול במזרח אל המשפחה בקצרין, אני נהנית מהפריבילגיה להאט. לתרגל יוגה (בכל זאת באתי מהודו), לתלות כביסה, או סתם לישון עד מאוחר.
כבר מעל לשלושה שבועות עברו מאז שחזרתי לארץ. השבועיים הראשונים היו כאוטיים. המלחמה הלא-צפויה עם איראן גרמה לשני דברים: הראשון, הקלה עצומה להיות בבית בזמן מטורף שכזה והשני, חזרה למיינדסט של שגרת מלחמה בישראל, שמבחינתי הייתה בגדר חדשות מהבית הרחוק, בשמונת החודשים האחרונים.
14 יום שהאחייניות בבית, כי אין גנים, סבתא שתקועה בפולין, כי אין טיסות ואזעקות שלא פוסקות ומשאירות את התושבים באין אונים.
אחרי שכל זה נגמר, נשארו כמובן עוד 50 החטופים שטרם חזרו לביתם.
אז תסלחו לי, אם אבחר לנצל את בוקר שישי להרגעת הנפש העייפה ובמקום לצפות בחדשות,, רק אתלה כביסה ואתפלל לעוד שבת שקטה.
שבת שלום
