קשה לבחון מבעד לעדשת הזמן את מוצאותיה של החלטת הממשלה על פינוי יישובי הגולן ערב מלחמת יום הכיפורים, שכן הנושא כמעט ולא תועד בזיכרון הקולקטיבי. אולם לפני שנתיים נחשפו לראשונה הפרוטוקולים הסודיים של ישיבות הממשלה בימיה הראשונים של המלחמה
ב- 6 באוקטובר 1973, בשעה 08:05, החליטה ממשלת ישראל להורות לתושבי הגולן לעזוב את יישוביהם, בידיעה שלא יסכימו לכך. “לפחות את הילדים, אם יש להם רעיונות אחרים, זה עניינם”, אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר.
היא צדקה. בימים ללא אינטרנט ומסרונים, רשת “שניר” המיתולוגית שולטת בכיפה, כל תושבי הגולן, עם או בלי תיאום, סירבו, גם כאשר קרבות הארטילריה כבר התנהלו מעל הישובים. הם התפנו כאשר המח”ט, קצין ההגמ”ר או האלוף פשוט התחננו.
הנסיון לשוב אל אותו מהלך קשה ולראותו מבעד לעדשת הזמן שחלף, גילה שיד נעלמה כמו מחקה אותו מהזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כאילו ואולי – לא היו דברים מעולם.
חיפושים אחר תיעוד, עבודות מחקר, עבודות גמר, מאמרים בתקשורת, לא העלו דבר, למעט מה שאמרה לעצמה חברת תושבי הגולן במהלך השנים, על גבי כלי התקשורת הפנימיים שלה.
זאת, כאשר מדובר בסוגיה שעמדה בראש סדר היום של ישיבת ממשלת גולדה מאיר, שש שעות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
לקט ממעט הדברים שנותרו בכתובים מאותה תקופה, בכתבה זו.
לפני שנתיים, נחשפו לראשונה לעיני הציבור הפרוטוקולים הסודיים של ישיבות הממשלה בימיה הראשונים של המלחמה.
הראשון בהם הוא של ישיבת הממשלה שהתכנסה שש שעות לפני פרוץ המלחמה, 11 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, בסיווג סודי ביותר; ישיבה בה השרים שומעים מפי הרמטכ”ל על המסר הדרמטי שהועבר מהמרגל המצרי, אשרף מרואן, על המלחמה הקרובה: “קראתי את המברק של האיש של צביקה (צבי זמיר, ראש המוסד). השדר אותנטי.”
שר הביטחון, משה דיין, בוחר להתחיל את הישיבה הדרמטית “מהקל אל הכבד”, באופן תמוה הוא מעלה לדיון קודם כל את סוגיית ערביי השטחים ואחר כך… את שאלת ילדי הגולן. אלפי טנקים כבר נערכים בגבולות, סוללות הטילים הסוריות והמצריות כבר מתכווננות, דדו מתחנן לגייס מיד 200,000 אנשי מילואים, ודיין מציע קודם כל לפנות את הילדים מרמת הגולן. לא יאומן.
מילה במילה, אלה הדברים כפי שנכתבו במדייק בפתח אותה ישיבה:
“שהב”ט מ. דיין: מבקש להעלות מספר דברים. על חלק מהם הרמטכ”ל וראש אמ”נ יפתחו. יציג את הבעיות מן הקל אל הכבד.
קודם כל ביחס לערביי השטחים, לא למנוע מהם לבוא לעבוד, להשאיר הכל כרגיל. לא לסגור הגשרים. המשך מדיניות ליברלית. ירצו לברוח – יברחו.
מציע לפנות היום את הילדים מרמת הגולן, מרש”ל (מרחב שלמה, ד.ש.) ואבו-רודס (שדות הנפט בדרום סיני, ד.ש.). סך הכל בגולן 30 ילד. אם יש להם רעיונות אחרים, זה עניינם. לפנות ערב או אחה”צ להציע להם להוציא את הילדים לטיול. להוריד אותם משם. נשים, תרצנה להישאר, תישארנה. אותו דבר לגבי אבו-רודס. אם יש משפחות ומטיילים, לא נתעסק אתם. בהחלט יכולה להיות התקפה על שארם או אבו-רודס.
רה”מ הגב’ מאיר: כדי לא לגרום להם לנחת-רוח, מציעה שהילדים יתחילו לרדת מהגולן כבר עכשיו, ולא ערב הפעולה.
הרמטכ”ל: אנחנו כבר ערב הפעולה.
רה”מ הגב’ מאיר: בענין הילדים, אני מכירה את האנשים. לא מוציאים את הילדים. אני חושבת שזו צריכה להיות הוראה.
שהב”ט מ. דיין: אומרים לרדת – שיורידו. מחר שיערערו בפנייך.
הרמטכ”ל: מסכם: בענין הילדים מוציאים מהרמה, אבו-רודיס, מרש”ל והמשפחות מבסיסי חיל האויר בשדות שלנו בסיני”.
מרום גולן לבית השיטה, עין זיוון לעין חרוד, אל-רום – לחפציבה
כיצד הגיבו תושבי הגולן על הוראת הפינוי? מה קרה בישובי הגולן הצעירים בשעות הראשונות של המלחמה? עד כמה צדקה ראש הממשלה וכמה ילדים היו באמת בגולן באותה שעה?
מעט המידע הכתוב על אותה תקופה, נשמר בארכיון הגולן ומרום גולן, ועיקרו ב”עלי גולן”, מס’ 250, בטאון קיבוץ מרום גולן שראה אור בקיבוץ הגושרים וגליון “ארץ הגולן” מאוקטובר 2000, בעריכת לילך אשתר, שהוקדש כולו לנושא הזה.
ליקטנו.
ביום שלישי 3.10 נשמעה צפירת אזעקה ורבים חשו במתח הבטחוני העולה יחד עם ידיעות שהגיעו על ריכוז כוחות סוריים בגבול. ביום שישי, 5.10 נמסר לגורמי הביטחון בקיבוץ מרום גולן בן החמש על התחממות בגזרה והתקיים ביקור של קציני ההגמ”ר. אך יום הכיפורים ירד על הקיבוץ בשלווה יחסית, למעט העובדה שהילדים ישנו במקלטים, כרגיל באותה תקופה.
“המשק קם על רגליו בשעה 09:30 עם הישמע בומים על קוליים”, נכתב בעלון הקיבוץ, “המתח עלה בשעה 11:00 כשהתקבלה ההודעה מצה”ל על פינוי הנשים והילדים. יהודה הראל ומנחם שיינמן ירדו לנפח להתייעצות וכשחזרו נערכה ישיבת מזכירות דחופה עם המח”ט. בישיבה שנערכה לנגד עיניהם הצופיות של החברים הוחלט להוריד את האוכלוסייה הבלתי לוחמת כשצה”ל ומזה”ק (מזכירות הקיבוץ, ד.ש.) ארגנו לכך את בית השיטה בשבילנו, עין חרוד לנשות עין זיוון וחפציבה לבנות אלרום. ההחלטה נפלה מאחר והיו ידיעות ברורות שביום זה עומדת לפרוץ מלחמה כוללת תרתי משמע. מידע נמסר בחדר האוכל על ידי אלי זיו והבנות יצאו לארוז לילדים ולעצמם, תוך מחאות והצעות ‘מגונות’, שהן תשארנה או שהבנים ירדו עם הילדים (מצאו להם זמן לארגן את ‘יום החבר’)…
“במקביל העמיסו את כל כביסת הילדים… רוקנו את הבתים והמחסן במהירות וביסודיות ובסביבות השעה 13:40 נערכו הכל מוכנים להגעת האוטובוסים שצה”ל שלח לפינוי.
אלא ש’ממזרח’ דאגו שהבנות לא תפרדנה ללא חוויות קרביות, בשעה 13:50 ראה משה ד. שישב בהאזנה במזכירות, מטוסים סוריים המפציצים את תל אבו-נידה (תל אביטל, ד.ש.), הוא הפעיל את האזעקה ומספר שניות אחר כך התחלנו לחטוף הפגזה צפופה….”
בשעה 17:00, עם רדת החשיכה, פונו הבנות והבנים “הקטנים”, לדברי העיתון, כשחברי הקיבוץ סופרים את הדקות עד ליציאה המשוערת של האוטובוסים מטווח האש. השקט נמשך עד לשעה 19:00 בערב ואז החל דו קרב של תותחים ושריון, חלק ממנו חולף מעל פני הקיבוץ.
ביום ראשון 7.10 בשעה 03:30, התקבלה ההודעה לפנות את הישוב, בשעה 05:00 כבר היו כולם בראש פינה, חלק מהגברים התגייסו לצבא והשאר נסעו לקיבוץ הגושרים. כבר בשעה 16:30 באותו יום נמסרה הודעה על מאמצים להעלות את הישובים בחזרה בהקדם האפשרי ולהתחיל להתארגן למקרה של עלייה במשך כל הערב. ביום שני 8.10 כבר התארגנו צוותים לקראת החזרה למשק.
לפנות? מה זה החוצפה הזאת?
מבט ממקור ראשון, של יהודה הראל, ל”ארץ הגולן” מיום 6.10.2000: “אצלי זה התחיל בעשר וחצי. בדיוק באותו יום הייתי מזכיר, מחליף את שאול וובר. בעשר וחצי מגיע איזה סג”מ: ‘יש מבצע ילד’. מה זה? צריך לפנות נשים וילדים. אמרתי: שלילי. לא בא בחשבון. אמנם ראינו פה ושם קצת כוננות, אבל גם ב- 70 אמרו ולא פינינו. סגרתי על לא ונסעתי עם אלי זיו המא”ז לנפח, לברר מה זה החוצפה. על השכפ”צ של הבונקר – בראזני, מח”ט הגולן, חקה, אלוף הפיקוד ועוד כמה גנרלים. חקה אמר שהיום מתחילה מלחמה. נשמע לי דמיוני. הפגזה, חשבתי, מקסימום. באחת וחצי כינסתי את מזכירות המשק להחליט אם לפנות או לא. ברוב של קול אחד החליטו כן. מארגנים במהירות אבל לא בלחץ, מאה ילדים, מטפלות ואימהות, שמתייצבים עם שקי כביסה וחבילות, ליד כניסת בתי הילדים, מחכים לאוטובוסים שלא מגיעים.
“בשתיים בדיוק מפציצים אותנו שני מטוסים סוריים, באותה שניה נפתחת הפגזה. למזלנו הילדים הספיקו לרוץ חזרה למקלטים. ואז, בתוך ההפגזה, אני במקלט עם אסף קוטף, מטלפן אלי זיו: ללכת לחדר האוכל, לקחת נשק… איך שיצאתי, פגז על ידי, עשן שחור, נשכב ליד השכפ”צ…
הבאתי את הנשק, כי עם אלי זיו לא רבים. הגיעו שני האוטובוסים והילדים והנשים נסעו. לא היה מושג מה קורה. בערב אמרו לתפוס עמדות סביב למשק. מי שהיו להם יחידות מילואים, דרשו לצאת. פחדו שמחר יגמרו את המלחמה בדמשק, בלעדיהם. בחצות נשכבתי לישון בקלט הגן הריק, באחת העירו אותי: לפנות את כולם. סרבנו. שוב נסענו לנפח, שם העמיסו משאיות עם מסמכים. במהומה הנוראית, אומר לי ברזאני: ראה עצמך כנזוף, יהודה. תעשה מה שאתה רוצה, אין לי זמן להתווכח, יש ‘ברוך’ גדול בחרמון. שתדע: ברגע זה אין שום כוחות שמונעים מהסורים להיכנס למרום גולן. ביניכם ובין הסורים אין שום כוחות.
“החלטנו לפנות, אוטובוס צבאי קטן עמד בפינת נפח, נהג מבולבל שציית לפקודה שלנו לנסוע. העמסנו את כולם… ויצאנו. ירדנו לכיוון הגושרים, להפתעתנו נוסעים בציר גונן אחרי הנגמ”שים של צה”ל. אם משהו עבר בראשי? לא זוכר, היו כל כך הרבה בעיות התארגנות, לא היה זמן למחשבות ספרותיות, אבל הייתי בטוח שאחזור. אחרי יומיים גמרנו לריב עם הצבא מתי לחזור, וחזרנו. הייתי בטוח שהישוב יהרס, אבל כל מה שהיה חסר היה פרי עבודתם של כוחותינו. עד אמצא מאי, הסכם הפרדת הכוחות, חיינו תחת הפגזה כבדה כשהילדים במקלטים.
“עד כמה היינו קרובים לסורים? בערב, במקלט המועדון, שמעתי ברשת ‘שניר’ את עין זיוון שואלים: מה זה השרשרות של הטנקים ששומעים ליד הגדר. מנפח ענו: זה לא שלנו”.
מתפנים: אל-רום, עין זיוון, רמת מגשימים, נוב, בני יהודה וגבעת יואב
בקיבוץ אל-רום בן השנתיים בסך הכל, נתבשרו על הפינוי כבר בבוקר. הפינוי התעכב שוב ושוב ואת פרוץ המלחמה שמעו מסוללת מרגמות החרמונית שפצחה באש מטורפת ברבע לשתיים. הקיבוץ ירד למקלטים, אבל יחד עם מרום גולן תיאמו סירוב להתפנות. המח”ט פשוט התחנן: “יש לי די צרות גם בלעדיכם”, לכן הורדו הנשים לקיבוץ חפציבה והגברים, בשעה 04:00 בבוקר למחרת לדפנה.
ברמת מגשימים נמצאים באותה עת חברי המושב וחברי הגרעין לנוב שמחכים לסיום מבני המגורים באתר הישוב החדש. בשעה 11:00 מודיעים להם על הפינוי, אם כי האוטובוסים מגיעים רק ברבע לשתיים, יחד עם הפגזה מטווחת במדויק של עשרות פגזים שמורידה את כולם למקלטים. על מדרגות המקלט עורכים בחושך את תפילת הנעילה, כאשר איש בכלל לא מעלה בדעתו שמדובר במלחמה, כי הפגזות היו גם קודם לה. שוב מתקבלת הוראה לפנות נשים וילדים רק שלא ברור עם מה. כמה נשים יורדות עם ילדים ברכב זעיר, כאשר בכביש בין נוב וטבריה לא נמצא חייל ישראלי אחד.
בקיבוץ עין זיוון ביקר יומיים לפני המלחמה שר הביטחון משה דיין.
מספרת על כך רותי ברוך ל”ארץ הגולן”: “הכל בשליטה, חבר’ה יהיה בסדר, אמר. היה קצת קשה להירגע אך נראה שלא צפוי משהו נורא. החבר’ה אפילו יצאו לטיול ואז הגיעה הידיעה על פינוי. כינסנו אסיפה והחלטנו להישאר. המח”ט הגיע, צעק שזה חוסר אחריות, מלחמה נפתחת כל רגע, אז הסכמנו.
הלכנו לארוז את חמישה עשר הילדים, מבולבלים, אבל מהר…. בשש הודיעו על פינוי… הורדנו את התריסים של האוטובוסים כדי לא לראות מה בחוץ וירדנו לעין חרוד בהפוגה שהשתררה.
הודעת הפינוי הגיעה גם לחברי גבעת יואב, שחלקם דווקא ניצל את היום לטייל באזור ציר הנפט בגולן… גם הם, כמו תושבי צפון הגולן, הודיעו על סירוב לפינוי, אך נאלצו בכל זאת לרדת לתל-קציר, משאירים מזון ומים לבעלי החיים שנותרו לשמור על הישוב.
לתושבי רמות הודיעו על הפינוי כבר בשעה 09:00 בבוקר, בשעה 13:00 הגיע האוטובוס, חברי המושב הצעיר התבקשו לקחת רק מברשות שיניים והתפנו, בלי לדעת לאן ומדוע בעצם. רק כאשר עצרו לתדלק ראו את המטוסים חולפים מזרחה והבינו שמשהו קורה.
בעיתונות הארצית התעלמו מהמצוקה והפחד
לילך הדר-אשתר, עורכת “ארץ הגולן”, שחלקים מתוכו צוטטו כאן, מנסה להתחקות בפתח הגליון אחר הסיבות שהביאו להתעלמות ממה שעבר על תושבי הגולן ולהעלות השערות לסיבותיה.
“המשמעות הכפולה של לעזוב את הבית עם המדים, המזוודות ועם כרטיס לכיוון אחד, היתה מפרנסת היום גדודי פסיכולוגים וחטיבה פסיכיאטרית שלמה”, כותרת הדר-אשתר. “התרחשות כזאת היתה גורמת למערכות העיתונים להציב סוללות מומחים שיפענחו… את הטראומה שעוברים הילדים, ההורים והפרות ברפת.
“עיתוני המלחמה ב- 73 פסחו על העניין הפעוט הזה. שום מילה על פינוי תחת אש, על ישובים נטושים ועל אוטובוסים ישנים דוהרים מהחזית, תוך תפילה לבורא עולם ולתותחנים הסורים שיחמיצו את הכביש… הדיווחים המעטים שהוזכרו בעיתונות היומית התייחסו דווקא לחזרתם של תושבי הגולן לבתיהם.
“כמו תמיד, מה שמעניין הוא מה שלא נכתב. הסיפורים האישיים שחיכו לחשיפה הרבה אחרי שהרפתות שוקמו, הוונדליזם בבתים שלא נגרם על ידי האויב, הילדים עם לילות פזורי שינה, החרדות. הפרשנים והפובליציסטים בעיתונות הארצית התעלמו מהמצוקה והפחד ומיקדו מבטם בתשתיות. זו היתה תקופה אחרת, חרדה לא היתה מסוג הדברים שהמאצ’ו הישראלי דן בהם בסלון ביתו ולא מעל דפי העיתון. מי שיקרא את העיתונים של המלחמה יראה לפניו דור של ענקים, חלוצים אוהבי אדמה, קשוחים ומחוספסים, בונים ומשקמים את חלקת גן העדן הקטנה שלהם בלי מורא ופחד. אולי כאן, דווקא כאן, העיתונות נפגשת עם ההיסטוריה ונותנת את הכבוד הראוי לאלו, שאולי גם מבלי להתכוון, אכן שמו את החרדה הפרטית בצד לטובת בניית שכונה חדשה בפאתי היישוב”.
מאז ועד כה, דומה שלא נוספה מלה אחת חדשה לנושא טראומטי זה.
