כך מגדירה שולמית סגל את המטבח שלה, המקום שהיא הכי אוהבת בבית. יש לה אוסף של ציפורים ותרנגולים, “לפרוש כנפיים ולהעז”. ולימון, המון לימון
אני נכנסת לבית וברקע – מוזיקה קלאסית, אווירה נעימה ושלווה. שולמית אומרת שהיא לא צריכה חדשות, או ברברת, אלא מוזיקה קלאסית. אז היצירות יוצאות לעולם והיא יכולה לעוף.
ספרי קצת על עצמך:
“אני שולמית, בת שישים ותשע, נשואה לעמישר, אימא לאוריאל, נילי, אלונה ואיתיאל. אחד הבנים גר בצור הדסה, אחד בירושלים ושתי בנות גרות בחיספין, הן אמניות בזכות עצמן. יש לנו מעל 20 נכדים, הגדולה בת 25. אני לא אומרת כמה נגד עין הרע. יהלומים לא סופרים.
“לחיספין הגענו מהרובע היהודי בירושלים, לפני 17 שנים. אחת הסיבות הייתה האינתיפאדה השנייה, שהייתה סוערת מאוד בירושלים. הפיגועים והמתח עשו לי לא טוב. בתי הגדולה נילי וייס, שגרה בחיספין, שכנעה אותי ואמרה לי ‘בואי לגולן להירגע, שנה-שנתיים ואם לא יתאים, תחזרי, כאשר המצב יירגע’. לא ייאמן, אנחנו כאן 17 שנה. החלטנו שמקומנו בגולן.
“עבדתי כמורה למלאכה בבתי ספר במקומות בהם גרנו. כאשר המקצוע הפך ליותר טכנולוגי, איבדתי עניין ובאותו זמן, עברנו לגור ברובע היהודי בירושלים. שם, עבדתי במתנ”ס הרובע היהודי בחוגים ולימדתי תפירה. כשהתפנתה משרת מזכירה, ניגשתי למכרז והתקבלתי, למרות שלא היה לי ידע. למדתי תוך כדי תנועה. כמובן שהאומנות בערה בי והייתי מדפיסה ומעטרת את העלונים החודשיים והפרסומים של המתנ”ס.
“אני מאוד אוהבת את הציור שציירתי בשנת 2014, ציור של הרחוב שגרנו בו ברובע היהודי. אלונה קטוביץ, הבת שלי, צילמה את השלג בשנת 2002 ואני הפכתי את זה לציור שמן. עבדתי על הציור כשבעה חודשים, כי זו הייתה עבודת השמן הראשונה שלי”
“כאשר החלטנו לעבור, עזבתי מקום עבודה מסודר ועברתי לגולן, ללא נודע. נקלע לידי ספר, ‘לכל אדם יש שביל’, של אורניה ינאי, שנתן לי דחיפה. המסר בספר הוא לא לפחד לעשות שינוי בחיים, בכל גיל. ממליצה לקרוא ולקבל חיזוקים. בגולן, התחלתי לעבוד בישיבת ההסדר של הגולן, כמזכירה של המכון להכשרת מורים. משם, עברתי לעבוד כמזכירה ורכזת בגרות בכפר הנוער ‘אילת השחר’ ביונתן, כשש שנים, עד פרישתי לגמלאות.
“במקביל לעבודתי בגולן, למדתי תחומי אמנות שונים במכללת עמק הירדן. למדתי ויטראז’, צריבה על עץ, פסיפס ועוד. הכשרתי את הקרקע, לזמן שאצא לגמלאות.
“לפני כחמש שנים, הצטרפתי ליוזמה המבורכת של החממה העסקית של מחלקת ותיקים בגולן, בניצוחה של לי אלין-שנבור. למדתי איך למנף את האומנות שלי לעסק, בעזרתה של ה’אחת והיחידה’ דפנה פרנקל, המלווה אותי בתחנות שלי בעסק.
“לקחתי קורסים ב’מעו”ף’ בתחומים טכנולוגיים כמו פייסבוק, שיווק, פרסום, וקורסים רבים נוספים”.
איך היית מגדירה את עצמך?
“אומנית רב-תחומית, אוהבת לגעת ולהתנסות בחומרי אומנות שונים. כיום, מתמקדת ואוהבת לעשות תכשיטים ייחודיים מקפסולות של מכונת קפה ‘נספרסו’.
“כשבנינו את בית חלומותינו בחיספין, לפני כחמש שנים, נסעתי במשך שנה לחיפה, ללמוד ‘הום סטיילינג’, בכדי שהחלום יהיה מושלם ואני מאוד אוהבת את התוצאה”.
מה את עושה היום בחיים?
“פתחתי עסק ויצרתי קולקציית תכשיטים שנקראים ‘תכשיט עם ארומה’. במקביל, אני מעבירה סדנאות לגילאי 9-99, ליצירת תכשיטים מקפסולות קפה. מציגה בירידי מעצבים ברחבי הארץ. השתתפתי בתערוכה של 50 שנים לגולן במתחם ‘צנובר’.
“אוהבת לצייר, לטייל, לשמוע הרצאות מעניינות, לצפות בסרטים ולהרחיב ידע בתחומים שונים.
“בארבע שנים האחרונות, נסעתי לירושלים פעם בשבוע ללימודים בבית ספר ל’תורת הנפש’, להעשיר ידיעותיי גם ברוחניות. המרחק לא הרתיע אותי. התכנית הבאה ההיא לימודי פיסול ברשת”.
לימון
מהו החלק האהוב עלייך בבית?
שולמית: “המטבח, אני מאוד אוהבת לבשל ולאפות. בשנים האחרונות, שיניתי את התזונה שלי לטבעונות וצמחונות ואני אוהבת להכין מטעמים מיוחדים וטעימים.
“כשבנינו את הבית, היה לי חשוב שיהיה מטבח גדול. המטבח כולל אי גדול ודלפק ישיבה קטן ויום-יומי ופינת אוכל צמודה. צמוד למטבח, יש קיר מגן לממ”ד, שניצלנו לאחסון כלי הפסח, זה היה החלום שלי.
“צבע המטבח הוא ירוק שקד ובכל שעה משעות היום, הצבע נראה קצת אחרת. יש במטבח שלנו פונקציונליות משולבת ברוגע. הצבע הירוק נמצא גם במסגרות האלומיניום של החלונות, ממש מסגרת של הפריחה והירוק שבחוץ”.
מהו הפריט האהוב עלייך?
“אני אוהבת כל יצירה שאני עושה, החל מציור הלימונים והחלון הישן, שמקשטים את הקירות בבית ועד לציורי הפורטרט, שאני לומדת, נכון להיום. קשה לי להחליט מה אני אוהבת יותר.
“אני מאוד אוהבת את הציור שציירתי בשנת 2014, ציור של הרחוב שגרנו בו ברובע היהודי. אלונה קטוביץ, הבת שלי, צילמה את השלג בשנת 2002 ואני הפכתי את זה לציור שמן. עבדתי על הציור כשבעה חודשים, כי זו הייתה עבודת השמן הראשונה שלי. עשיתי עותקים מהציור לכל אחד מהילדים, עם הקדשה אישית ואני נהנית לראות את הציור בביקוריי אצלם, על קיר מרכזי.
“אצלנו, התמונה ממוקמת במקום הדלקת הנרות, על הקיר המזרחי של הבית. לבי במזרח ואני בצפון.
“פריטים נוספים שאני אוהבת זה אוסף הציפורים והתרנגולים שלי. כשאני רואה בחנות, אני רוכשת ומוצאת להם מקום. הם מסמלים לי שהשמים הם הגבול ותמיד אפשר לעוף למחוזות חדשים ולא לחשוש משינויים.
“חלק מהותי נוסף בבית הוא הלימון. אני קמה בבוקר, שותה מים עם לימון, את הקליפות אני מניחה בבקבוק עם מים רותחים וזה מה שאני שותה במהלך היום. בפן העיצובי, מפת השולחן בפינת האוכל היא בהדפס לימונים, עליה מונח אגרטל עם לימונים, ציור מרכזי בסלון של לימונים שגם אותו ציירתי, מה שהשפיע על תוספת הכריות הצהובות לסלון ובכלל תוספת הצהוב בבית”.
מהי הקנייה האחרונה שלך לבית?
“חברה שלי מרמות, שרה סרי, חיסלה את הסטודיו שלה ומכרה פריטי קרמיקה. קניתי ממנה קערה גדולה ויפה והפכתי אותה לעציץ גדול בכניסה לבית”.
להיות כמו הציפורים
מהו החלק בבית שמייצג אותך?
“הסטודיו שלי זה חלום שהתגשם. מקום הרוגע, היצירה וההשראה שלי. הסטודיו ממוקם בצמוד לבית ולמעשה, אני נמצאת בו רוב שעות היום, כשאין לי עיסוקים אחרים. הסטודיו צבעוני ומזמין. יש בו פינת שטיפה של הקפסולות, פינת עבודה ופינת מכירה. לפעמים, אני עושה שם גם סדנאות ואם חסר מקום, אז עוברים בשמחה לפינת האוכל, בתוספת קפה ועוגה”.
האם היית משנה משהו בבית?
כן, את גופי התאורה, אני מקווה להחליף בקרוב. קניתי את גופי התאורה בלחץ של זמן. אני מאוד לא מתחברת לזה, מלבד למנורה שבמטבח. אני מתכננת להחליף את המנורה בפינת האוכל עם מנורה ישנה שקיבלתי מדוד שלי, מנורה עם קנים וצלחות וינטג’. נותר לי למצוא חשמלאי שישמיש אותה”.
יש משהו שחשוב לך להביע?
“להיות כמו הציפורים שיש לי בבית. לא לפחד ולהעז לעשות שינויים בכל גיל, לא להיות מקובעים. תמיד לחשוב צעד קדימה, לפרוש כנפיים ולעוף. פה בגולן, יש הרבה אפשרויות לגיל השלישי. יש הרצאות, טיולים בכל מרכזי המתנ”ס, ‘נשים רוקדות’, יש מקהלה, בתי לימוד שונים לנשים בתחום הרוחני ועוד.
“יש המון מה לעשות רק צריך לצאת מהבית ולהעז”.
