עמיחי לזמי, בוגר קצרין, כדורגלן בקרית שמונה בצעירותו, הוא היום מורה, מחנך ומשקם נוער בסיכון. איך מגיע כדורגלן לחינוך והוראה? עמיחי מסביר מדוע השילוב של ספורט והדרכה הוא שילוב מנצח, ומבחינתו, המפתח להכל. ראיון עם מורה ללא הפסקה
“אין דבר כזה ילד רע, יש ילד שרע לו” – זהו המוטו של עמיחי לזמי (27), בוגר קצרין, והיום מורה, מחנך ומשקם נוער בסיכון. לעמיחי, ההוראה והחינוך בשילוב עם ספורט הם דרך חיים. הוא לא מקבל שילד אומר לו “זה אני וזה מה שיש”.
הסיפוק הגדול של עמיחי הוא לקבל ילד עם ממוצע של 30 בתעודה ובסוף השנה הוא מסיים מצטיין בית ספרי. ראיון עם מורה ללא הפסקה, החל מכיתה ח’ בבית ספר “אורט דפנה” ועד השעות המאוחרות בערב ב”מרכז הטניס” בטבריה עם נוער בסיכון.
קצרין, מהי בשבילך?
“קצרין, במילה אחת שכוללת בתוכה את הכל, היא הבית שלי, גדלתי, התפתחתי והתבגרתי בקצרין, הכלים שקיבלתי מהחינוך בקצרין נתנו לי להבין היום שאני כבר לא בקצרין, שאין דומה לה ואין לה תחליף.”
איך הגעת לתחום החינוך, ההוראה והספורט?
“לפני לימודי התואר, הייתי ספורטאי פעיל, כדורגלן בקרית שמונה, עברתי פציעה קשה שגרמה לי להביע ספק במקצוע שבו אני תלוי ברגליים שלי. הבנתי שהחלום של הכדורגל כנראה לא יחזיק מים וצריך לחפש כיוון חדש, ידעתי שזה יהיה קשור לחינוך, ספורט והדרכה. לאחר דחיפה רצינית מצד אמא שלי, נרשמתי במכללת ‘אוהלו’ לתואר ראשון בהוראה וחנ”ג על מנת להיות קשור בספורט ולחנך על דרך הספורט. הספורט מחבר בין קצוות שונים, בין אנשים שמעולם לא חשבו שיכולים לשתף פעולה יחד. בעיניי ספורט, זה המפתח להכל.”
עמיחי: “לאחר דחיפה רצינית מצד אמא שלי, נרשמתי במכללת ‘אוהלו’ לתואר ראשון בהוראה וחנ”ג על מנת להיות קשור בספורט ולחנך על דרך הספורט. הספורט מחבר בין קצוות שונים, בין אנשים שמעולם לא חשבו שיכולים לשתף פעולה יחד. בעיניי ספורט, זה המפתח להכל”
מה משך אותך לעבוד עם נוער בסיכון ולשקם אותו?
“בתחילת הלימודים נפגשתי המון עם ילדים ובני נוער, במלגות, בהעברת שיעורים והתאהבתי בעבודה איתם, זה נותן מוטיבציה לראות מפעם לפעם התקדמות. כשאתה מעניק לתלמיד אוזן קשבת ומפנה עבורו זמן להבין אותו, הוא מרגיש מחויבות להתקדם ולהצליח עבורך וזה סיפוק ענק.
לנוער בסיכון הגעתי דרך פרויקט עצום – ‘חבק’, השנה היא שנה חמישית שאני מנהל אותו.
הפרויקט נותן לנוער דרך חדשה, דרך שתאזן אותם ולא תיתן להם ‘ליפול’ לפשע ואלימות, דרך שנותנת הזדמנות שווה להשתלב בחברה הישראלית, והרבה מעבר לכך – לתת לילדים בית חם ואוהב, רמת לימודים כלליים גבוהה, ולימודים מקצועיים מאתגרים, כל זאת על בסיס חינוך ערכי וחיזוק הזהות היהודית והלאומית תוך עשיית מאמץ נרחב להגיע לרווחה חברתית.
בכל סיום מפגש אני מחכה מחדש למפגש הבא, לראות את ההתקדמות ואת ההתפתחות, אני במעקב צמוד איתם ויש לי משאלת לב אחת, שהם יגיעו להישגים ולא ירגישו שונים או נחותים מאף אחד.”
מה התהליך שאתה עובר עם הנוער?
“התהליך הוא אינטנסיבי, יומיומי וממושך, אסכם בכמה משפטים, כיוון שצריך חצי עיתון עבור הפירוט המלא. השאיפה היא לתת להם כלים דרך הספורט, את האגרסיות להוציא בספורט, את הקושי שהם חווים ביום יום לפרוק דרך הספורט. זה לא נגמר רק באימון. דרך הספורט הם נפתחים, וכך קל יותר להגיע ולעזור להם בנקודות הרגישות ויחד עם זה אנחנו מעניקים להם כלים נוספים שיתרמו להם לעתיד – סדנאות בישול, עבודות גינון ועוד מגוון רחב. יש להם עובדת סוציאלית צמודה, עזרה בשיעורי הבית עם צוות מדהים של בנות שירות, סטודנטים ואנשי מקצוע, הפרויקט הוא משפחה אחת גדולה.”
אתה מגיע מרקע של ספורט, מצאת שילוב מיוחד עם ספורט והדרכה עבור הנערים הללו?
“לדעתי, ספורט והדרכה זה שילוב מנצח. אנחנו מחנכים לאורח חיים בריא, שנעלם קצת בעידן המודרני של הדיגיטלי. אני מאמין שכל ילד צריך מסגרת, מסגרת שתחבר לילד את התחושה שהוא יכול להצליח, להציב מטרות ולדעת שהתמודדות עם קשיים היא דבר בריא ולגיטימי וכך מגיעים להישגים. אני שם לא רק בתחום הספורט, אלא בכל דרך שבה הילד בוחר לצעוד.”
אתה בעצם מכלול של הרבה דברים עבורם, לא? אח גדול, חבר ומדריך? איך משלבים הכל יחד?
“כאשר התחלתי לנהל את הפרויקט, ידעתי לאן אני נכנס בגדול, לא תיארתי לעצמי שזה יגיע למצב שקורה היום. כל ילד וילדה הפכו להיות כמו ילדים שלי, אחרים כמו אחים שלי. זה פשוט מדהים, הקשר הוא על בסיס יומי, קשר הדוק, אנחנו מתראים כמעט כל יום, זה הרבה מעבר לשעות הרגילות, אני יוזם ביקורי בית, מגיע אליהם לבית ספר, כל זה על מנת לדעת לחלוטין מה כל ילד אוהב, מה מצבו בלימודים ומה צריך לשפר.
עם כל הקשר ההדוק, חשוב לדעת לשלב ולעשות את ההפרדה, בין חברים לבין מדריך, המשמעת חשובה, הכבוד ההדדי הוא הכרחי, זה מצריך המון ממני אבל בשורה התחתונה, זה מדהים ומספק לראות את ההתקדמות שלהם.”
מי הם הנערים שאותם אתה פוגש?
“הנערים והילדים שאני פוגש הם מכל קשת האוכלוסייה, חלקם מגיעים עם בעיות לימודיות, חברתיות, קוגניטיביות ויש גם מקרים של הוצאה מהבית והרחקה מהמשפחה, אני לא מתחבר למילה ‘בעיות’ אני קורא לכך ‘צורך בחיזוק בתחומים מסוימים’. כל אחד ואחת שם מדהימים ומלאים בתוכן, לא סתם אומרים ‘כל ילד הוא עולם ומלואו’ זה בדיוק ככה!”
מתי הבנת שזה המקום שלך? החינוך, שיקום?
“בהתחלה לפני תחילת הלימודים והעבודה עם הנוער הייתי מאוד סקפטי, לא היית בטוח שזה המקום שלי, כל חיי עסקתי בכדורגל, כל חיי היו סביב הכדורגל וזה כל מה שרציתי, אבל כבר בימים הראשונים שנכנסתי לתחום החינוך הבנתי שזה המקום שלי ואין לו תחליף. הורים שמתקשרים ומתעניינים, שאומרים לי בטלפון ‘תודה על כל מה שעשית עם ילדיי’ זה מסכם לי את הכל, זה ממלא ומספק. אני לא מחפש הערכה ושבחים, אבל זה נותן את הכוחות להמשיך.
אני מודה לאל שהפגיש אותי עם התחום הזה. ואת הכדורגל ממשיך אחי הקטן, אריאל, שמגשים את חלומי ומפה אני רוצה לאחל לו את כל ההצלחה.”
החוויה של עבודה כזאת, מה היא לימדה אותך?
“תמיד הייתה לי הערכה על מה שיש לי, אבל העבודה הזו נתנה ועדיין נותנת את היכולת להעריך באמת מה שיש, להסתפק במה שבורא עולם נתן לנו, לא להסתכל על הדשא של השכן, למקסם את התכונות שלנו, לנצל את היכולות שלנו למקום טוב וטהור. לדעת שלכל אדם יש חסרונות ויתרונות, והגדולה היא להישען על היתרונות ולחזק את החולשות, תמיד אפשר לרחם על עצמך ולומר ‘למה לו יש ולי אין’ אני לא מאמין בזה, אותי לימדו, גם חץ שמושכים אותו אחורה זה על מנת להטיס אותו קדימה.”
באופן אישי, מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
“כיום, אני נמצא במקום שבו אני רוצה להמשיך להיות, להמשיך בתחום ההוראה, בניהול הפרויקט המדהים הזה, באימונים אישיים שאני מעביר והשאיפה הגדולה ביותר, היא לנהל בית ספר וליישם בו את ה’אני מאמין שלי’.”
חזרה הביתה, לקצרין?
“קצרין זה הבית שלי ולעד הוא יהיה, לא משנה איפה אני אגור פיזית, קצרין תמיד בלב.”
