היא מנהלת הלשכה של ראש המועצה המקומית קצרין, יהודה דואה, במקביל ללימודי תואר ראשון. "לראות את הלשכה פועלת ועובדת באופן סדור ומקצועי, זו בשבילי המטרה העליונה". האורחת שלנו לשבת היא נופר ביטון, מקצרין
קצת על עצמך
"נופר ביטון, בת 38, נשואה לאבירם ואימא לשני ילדים – אגם ודניאל. משלבת בין משפחה, עבודה, לימודים וקהילה. שגרה אינטנסיבית, אבל מהנה ומספקת מאוד. משתדלת בכל יום לבחור בפשטות, בעשייה ובטוב".
עיסוק
"מנהלת לשכת ראש המועצה המקומית קצרין, יהודה דואה ובשנה השנייה ללימודי תואר ראשון במשאבי אנוש ומדעי החברה, במכללת תל-חי. השילוב בין עבודה ציבורית ללמידה והתפתחות אישית מרגיש לי מדויק ומשמעותי.
"במסגרת תפקידי, אני אחראית על ניהול הלשכה של ראש המועצה, תיאום לוח הזמנים שלו, מעקב אחר משימות ופרויקטים, מתן שירות לתושבים וגורמים חיצוניים, טיפול בפניות, תיאום פגישות וכן על הניהול השוטף של הלשכה. בנוסף, אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר שלי הוא הקשר מול משרדי הממשלה, שבאופן טבעי יש לכך השפעה אדירה על המועצה ובכלל, על קצרין.
"בשנה האחרונה, חווינו לא מעט שעות חירום. בעתות הללו, אני אחראית על תיאום בין הגורמים הרלוונטיים להבטחת רצף תפקודי מיטבי של המועצה. מבחינתי, לראות את הלשכה פועלת ועובדת באופן סדור ומקצועי, זו בשבילי המטרה העליונה".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי, צמחתי וגדלתי בקצרין. קצרין היא הבית שלי מאז ומעולם, יש משהו מחזק בידיעה שהשורשים שלי נטועים במקום שהוא לא רק אזור מגורים, אלא בית אמיתי".
מגורים
"קצרין. בשנה וחצי האחרונות, אני זוכה לא רק לגור, אלא גם לשרת את הבית שלי ולהיות חלק מהנבחרת המצוינת שמובילה את המועצה המקומית קצרין. זו תחושה מאוד מיוחדת, לקום בכל בוקר לעבודה בידיעה שלפעולות שאנו כנבחרת מבצעים יש השפעה על איכות החיים שלנו כאן בבית, בקצרין".
איך נראה יום שישי שלך?
"בשנה וחצי האחרונות, אני לומדת בימי שישי. לפני שהתחלתי את הלימודים, ימי שישי הוקדשו בעיקר לבישולים ואפייה, להכנות לשבת ולזמן משפחתי. יש לנו מסורות קבועות שלא מוותרים עליהן אף פעם, במיוחד לא בימי שישי.
"בצהריים – שניצל בחלה, עם כל הדברים הטובים, חציל ומטבוחה. כשיש מזג אוויר טוב, אנחנו עושים הכול על מנת להקדיש זמן יקר לילדים – למשל, נוסעים יחד לסרט בקולנוע בכרמיאל. לאורך כל השבוע, אנחנו נמצאים בשגרה מאוד מדויקת ולכן יום שישי, בפרט והסופ"ש, בכלל הוא הזמן האידאלי למשפחה, לילדים, לזוגיות. את הקידוש של שישי בערב אנחנו עושים לרוב יחד, אצל ההורים שלי, שגרים ממש קרוב אלינו".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"ארוחת השבת אצלנו מגוונת ועשירה. שישי זה הערב בשבוע שבו השולחן נפתח. אימא שלי, בת העדה הטוניסאית, שומרת על מסורת קבועה: בימי שישי בצהריים – קוסקוס עם עוף וירקות ובערב, קוסקוס עם בשר. מעבר לזה, השולחן מתמלא בדגים, בשר צלי, אורז מוקפץ ועוד. אוכל של בית, של משפחה ושל אהבה".
זיכרון ילדות משבת
"יש לי הרבה זיכרונות ילדות משבת. לגדול בקצרין זו זכות ואני כל הזמן מנסה להמחיש ולהסביר לילדים שלי עד כמה זה מיוחד. אחד הזיכרונות החזקים שלי מימי שישי בערב הוא ה'לילה הלבן'. אחרי הארוחה, היינו נפגשים כל ילדי השכונה, מתחלקים לשתי קבוצות והמטרה הייתה לגלות איפה הקבוצה השנייה מסתתרת. היינו נשארים ערים רוב הלילה, רצים בין הסמטאות, צוחקים ומתרגשים. זו הייתה חוויה של חופש, חברות וילדות פשוטה וכל השבוע היינו מחכים לה".
מה הכי כיף בשבת שלך?
"גדלתי בבית מסורתי, לא שמירת שבת מלאה, אבל עם חיבור לערכים ולמשפחה. אחרי מלחמת 'חרבות ברזל', החלטנו להתחזק ולשמור שבת והאמת שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. השבת הפכה לזמן של עצירה אמיתית. פתאום הטלפון, שמצלצל כל השבוע, שקט. כל המשימות נעצרות ל-25 שעות. זמן של שקט, ניתוק מהמרוץ, נוכחות אמיתית עם המשפחה וחיבור פנימי. השבת היא ממש מתנה".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"הייתי רוצה לשבת על כוס קפה עם חמי משה, זכרו לברכה, אביו של אבירם בעלי. זכיתי להכיר אותו רק שנה אחת לפני שנפטר ממחלת הסרטן, בגיל 52. הייתי רוצה לספר לו על הבן שלו – איזה אבא מדהים הוא, איזה בעל טוב וגם על הדרך שעשה, על איך שצמח, התפתח והצליח בכוחות עצמו. איזה בן מדהים הוא ושהוא ממש יכול להתגאות בו. אבירם תמיד מזכיר את אבא שלו ודואג שהאזכרות יהיו מכובדות, בדיוק כפי שמגיע לאבא שלו.
"אני מספרת את זה עם דמעות בעיניים, כי אני יודעת בוודאות שאבא של אבירם היה יושב מולי עם דמעות של אושר, ברגע שהייתי מספרת לו על הדרך של הבן שלו".
מה עושה בשעות הפנאי?
"כיום השילוב בין עבודה, לימודים, בית וילדים שואב המון ולכן אין הרבה פנאי. במעט הזמן שיש, אני משתדלת להיות עם הילדים וגם לצאת עם אבירם למסעדות – רגעים קטנים שעושים טוב".
איך משפיעה עלייך המלחמה?
"המלחמה השפיעה עליי בשני מישורים. האחד הוא המישור האישי. כשהמלחמה החלה, לא הצלחתי להבין מה קורה ולא עיכלתי שדבר כזה יכול לקרות אצלנו במדינה. לקח לי זמן להתאפס וסימני השאלה, שעד היום אין להם תשובות, עוררו בי חששות ודאגות לילדים ולמשפחה. אבל דווקא מהמקום הזה, הבנתי שמפה אפשר רק להתחזק: באמונה, במשפחה, בקהילה ובבחירה להמשיך קדימה למרות הכול.
"השני הוא המישור של העבודה. כשנמצאים בעתות חירום, השגרה משתנה. הכול דינמי, קצרין חוותה שלוש חזיתות בשנה האחרונה ולכל חזית היו את המאפיינים שלה. הכול עוצר בעבודה והעיסוק היחיד הוא רווחתם וביטחונם של תושבות ותושבי קצרין".
מהו המוטו שלך בחיים?
"פשוט להיות טובים. זה אולי נשמע פשוט מדי, אבל כמה שזה פשוט – זה אמיתי. להיות טובים לאנשים שסביבנו, למשפחה, לקהילה וגם לעצמנו. להבין שלא צריך דברים גדולים או מורכבים – אלא לב פתוח, כוונה טובה ויושרה בדרך. בסוף, טוב פשוט חוזר. אני באמת מאמינה בזה בלב שלם".
מהו החלום שלך?
"להמשיך להתפתח, ללמוד ולצמוח – גם אישית וגם מקצועית. אני חושבת שאת החלום הגדול ביותר שלי, אני חיה ומגשימה כל יום. זכיתי, יחד עם בעלי, להקים משפחה אוהבת. אחד הדברים שאני מאחלת לעצמי זה להמשיך ולראות את הילדים שלי גדלים, מתפתחים ומצליחים בדרכם, כל אחד עם היכולות והחלומות שלו. להיות שם עבורם, לתת להם בית בטוח, ערכים וגב חזק".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"את השקט, הירוק והמים שיש כאן כמעט בכל פינה. הנופים של קצרין והגולן הם עוצרי נשימה ולא דומים לשום מקום אחר בארץ. לפעמים, במסגרת העבודה, או במסגרת סידורים, אני מגיעה למרכז הארץ, הזמן שם מרגיש לי כמו נצח. כשאני חוזרת הביתה, אני מבינה עוד יותר כמה אני אוהב את קצרין, את הגוון, את המרחבים הפתוחים והיפים, אבל גם מעבר לטבע, הקהילה. אנשים מדהימים, חמים ותחושת יחד מיוחדת".
מה את מאחלת לעצמך?
"קודם כול, לעמוד בכל היעדים שהצבתי לעצמי. שבעזרת השם, אסיים את התואר הראשון ואמשיך לתואר שני, שאמשיך לצעוד קדימה ולפתח את עצמי, אני רוצה להמשיך לתת מעצמי עבור קצרין ואני מאחלת שאוכל לעשות זאת במלוא המרץ ובחדוות עשייה מרובה. לתרום ולהיות משמעותית לקהילה שבה אני חיה, זו תחושה מדהימה".
