הפתרון לחום יולי-אוגוסט הוא הצינה של צפון גולן והפעם – הכפר הדרוזי בוקעתא. חלק מהבתים מפוארים, אבל אין גינון. מי שיש לו שטח, נוטע עצי פרי
ניסינו את כל הדרכים להתמודד עם חום יולי-אוגוסט. מאבטיח בגבעת יואב עד מזגן בכפר חרוב, איך לא שמנו לב שהפתרון האולטימטיבי נמצא מתחת לאפנו – צפון הגולן.
לכן יצאנו השבת אל הכפר הדרוזי בוקעתא, על מנת ליהנות מצינה באמצע אוגוסט. מחנים את הרכב בבית ידידים, ומקבלים את בנם בן התשע כמורה דרך. בניגוד ליישובים בהם סיירנו עד כה, בבוקעתא אין דרך מערכת ואין שער, כך שאיננו יכולים להתחיל את הסיור בסקירה היקפית, אלא נאלצים לחדור ישירות אל היעד. הכבישים הפנימיים סבירים ומתוחמים היטב במדרכות. רמת הניקיון סבירה בהתחשב בציפיותינו מיישוב ערבי ובניסיוננו ביישובים אחרים. הבתים ברובם גדולי מידות, מצופי אבן ומעידים על דמיון אדריכלי ויכולת כלכלית. חלק מהבתים מעוטרים בשערי כניסה מפוארים וגגות רעפים מסוגננים. חלק מהבתים אפילו מזכירים את הטירות של חד נס. הגינות לעומת זאת, כמעט שלא קיימות. מי שיש לו שטח קרקע, ייטע בו עצי פרי. מי שאין לו, יסתפק בגינון סמלי, אם בכלל. רוב הבתים מתנאים בדגל דרוזי חקוק באבן, או מתנפנף ברוח. המראה מרגיע, אם נזכרים בתקופה בה התנפנפו בכפר דגלים סורים רבים.
נראה שענף הייצור העיקרי ביישוב הוא תעשיית הילדים. אלה מצויים בכל פינה, חביבים בדרך כלל ואפילו מסוגלים לדבר מעט עברית. להפתעתנו, שליטה טובה יותר הם מגלים באנגלית.
מטפסים על תל שועיפרי, המתנשא מעל הכפר, ומאפשר תצפית מרחיבת נפש. אני זוכר את הגבעה מהשנים בהם הייתה חשופה למדי עם מעט בתים דלים. היום, זוהי שכונת יוקרה עתירה בבתים בנויים לתלפיות. על ראש הגבעה, ביתו של אבו רפא, הנמצא עדיין בשלבי בנייה. לבעל הבית בן עו”ד שלמד בדמשק והיום הוא עובד בתל אביב. בנו השני מספר שהתחיל לימודי רפואת שיניים בדמשק, אולם בהוראת המשפחה חזר ארצה והוא לומד משפטים ברמת גן.
מגג הבית, אנחנו צופים אל הכפר ג’ובתא אל חשב שבסוריה, ואני נזכר בימי מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה “ביליתי” בכפר זה. חוקיותו של הבית נמצאת בדיון משפטי והדבר מעיד על היחסים השבריריים בין הממשל הישראלי למורשת הדרוזית.
יורדים מהתל וממשיכים להתנהל ברחובות הכפר. מפעם לפעם, אפשר לפגוש בית ישן המזכיר לנו איך נראה הכפר בתקופה הסורית. מספרים לנו שאין בכפר עוני. המבנה המשפחתי והחמולתי נועד לגונן על הפרט ובמקרים מיוחדים, מתגייסת העדה כולה. חתונה מסורתית מקבלת את פנינו. סירי בישול ענקיים מונחים ברחוב ומעלים ריחות ניחוח. גם כאן רכב מקושט משמש את החתן-כלה ומעלה את השאלה מי לקח ממי את המנהג. כיסאות “כתר” סדורים מחוץ לבית ממתינים לאורחים. איש לא מזמין אותנו, ואנחנו ממשיכים. בסך הכול, נוכחותנו ברחוב מעוררת עניין, אבל לא עד כדי כך שתניע מישהו לשיחה או התעניינות.
במרכז הכפר מתחם מרשים בגודלו שאמור היה לשמש את המועצה המקומית. המבנה כולל מעין אמפיתאטרון עם יציעים לישיבה וכן חדרי משרד רבים. אחרי בנייתו, עלתה דרישה בציבור להפוך אותו לבית העם וכך נעשה. נראה שכיום הוא משמש בעיקר כנקודת יציאה להלוויות. מרכז הכפר עתיר בפעילות מסחרית. אין תכנון מרכזי והחנויות נבנות בכל פינה הפנויה לעניין. מגוון החנויות הוא עצום, ותוכלו למצוא כאן כל פריט שיעלה על דעתכם, אפילו סלון לשמלות נשף.
הכפר הומה בתנועה בלתי פוסקת של הולכי רגל ומכוניות. אט אט אנחנו מזהים מכוניות שכבר ראינו לפני כן. מסתבר שמדובר בתופעת ה”שופוני”. צעירים המתהדרים ברכבם החדש ומסתובבים בכפר, על מנת להכריז על יכולותיהם. במרכז הכפר – פסל המתאר את גבורת הדרוזים במלחמה כנגד הצרפתים, שהתחוללה לפני כ-80 שנה. מתיישבים לשיחה בחנותו של ידיד ומיד עולה השאלה הפוליטית. אין כל ספק שהדרוזים יודעים היטב שהחיים תחת שלטון ישראל טובים מהאלטרנטיבה הסורית. יחד עם זאת, זה ביתם, והם יישארו בו בכל מקרה. למקרה הרע, הם נערכים באמצעות רכישת נדל”ן ועיבוד אינטנסיבי של השטחים החקלאיים.
סיימנו בניגוב חומוס (אחלה) אצל החברים וחזרנו הבית.
למחרת, התבשרנו על רצח בתוך המשפחה שאירע בכפר. התקשורת כמעט שלא עסקה בכך. האם השלווה הפסטוראלית בה נפגשנו אינה אלא כיסוי מעל מציאות שאינה בהכרח מובנת לנו?
