"אל הבית ברחוב הספורט", שכתבה שושי דאנג'לי כנדאניאן, הוא רומן ביוגרפי מרגש שעלילתו מתחילה באיטליה ומסתיימת בישראל. הוצאת "ספרי ניב"
במהותו עוסק הספר במשפחה, אהבת האדם ואהבת הארץ. זהו רומן ביוגרפי-היסטורי, מרגש ומרתק, המתרחש בחלקו הראשון באיטליה היפה, שטופת האמנות וההומאניות. מרגע שעולה מוסוליני לשלטון, עוברים היהודים טלטלה כואבת. עולמם מתהפך עליהם, כשהשלטון הפשיסטי מאמץ את חוקי הגזע והם הופכים לנרדפים על ידי בני עמם, המשתפים פעולה עם הגרמנים.
בספר, מובא סיפורן של שתי משפחות, האחת מוונציה והשנייה מליבורנו שבטוסקנה, המוצאות מקלט אצל מכרים נוצרים ושורדות בזכות מעשה החסד ואהבת האדם. הדמויות מתוארות כיוצאות מתוך תמונות אותנטיות, החושפות את מראן ורגשותיהן והופכות להיות ממשיות מול עיני הקורא. בימי התופת, מתגלה עוצמתן של נשים המנווטות את משפחותיהן להישרדות ואינן מוותרות על דרישתן לקדמה ולחינוך. העלילה מתבססת על תיעוד ("יד ושם") וזיכרונות משפחתיים ולובשת ממשות דרמטית, היוצרת הזדהות רגשית וסקרנות.
סיפור אהבתם של ליצ'ה ואליו, נציגי שתי המשפחות, מוצג באמצעות מכתבים שפותחים את חלקו השני של הספר, שמתאר את עלייתם לארץ ואת ההתאקלמות ברחוב הספורט, בחיפה.
הבחירה הציונית לתרום להקמתה של המדינה הצעירה נראתה לזוג בהתחלה כהרפתקה גדולה: הם האמינו כי כאן יוכל לגדל את שלושת ילדיהם חזקים וחופשיים, אך גאוות ההשתייכות למולדת הצעירה לא הקהתה את הגעגוע לאיטליה ואת הקשיים: "כי הארץ הזאת שאליה באה בתקווה גדולה, מתעמרת ביושביה ומטפחת עלבונם, שפתם של היושבים בה קשה לה וההוצאות רבות", (עמ' 170).
שולי תקופת הצנע נתנו אותותיהם. נשמתה של ליצ'ה נודדת בין שתי המולדות. עד בואו של השבר הגדול. התיאור של המשפחה שזור בתיאור הווי הרחוב הישראלי ובסיפוריה של המדינה.
געגוע גדול
"זה סיפור של הישרדות ואהבה ללא גבולות, של חמלה וסליחה", אומרת שושי ד'אנג'לי כנדאניאן (67), שנולדה באיטליה ועלתה עם הוריה ואחיה הבכור, שאול, אל הכרמל, בספטמבר 1959. שושי התגייסה לנח"ל והצטרפה אל מקימי קיבוץ כפר חרוב, בדרום רמת הגולן. אימא לשלושה ילדים (אוריה, איילה ויואב) וסבתא לשלוש נכדות.
שושי מספרת מה הוביל אותה לכתיבת הספר: "במוקד הספר, קיימת אהבה גדולה למשפחה, געגוע גדול מאוד לרחוב הישראלי, בעשורים הראשונים אחרי הקמת המדינה, לתחושת הביטחון וליחסי השכנות. ההחלטה לגור בארץ ישראל הייתה מבחינת ההורים שלי בחירה ציונית לחלוטין. איטליה יכולה להיות יפה ומושכת מאוד, אבל בסופו של דבר המסר של הספר הוא שאין לנו מדינה אחרת. היום, כשאנשים מרגישים שיש משבר, הם אורזים מיד ואני חושבת שהמסירות למקום נמדדת ביכולת שלך לדבוק בו גם בימים קשים. חשוב היה לי שהדורות הבאים ייחשפו לשורשים ולמשמעות הבחירה שנעשתה.
"גם הבחירה לחיות בגולן לא הייתה לי קלה. התגעגעתי למשפחה ולנוף ילדותי. מה שהשאיר אותי כאן הייתה התחושה שבקיבוץ אני חלק מיצירה חדשה, מחברה המחדשת מדי בוקר שיח והתלבטות על ערכיה וקיומה. עיקר החיבור שלי למקום נוצר דרך עבודתי בחינוך, שנתנה לי תחושה של שליחות, שתבעה מסירות פנימית עמוקה לערכים שחינכנו בהם את ילדנו: אהבת הארץ, הסביבה והאדם".
