הוא התמודד בבחירות לנשיאות כנגד כל הסיכויים, ייצג עמדה אנטי-ממסדית, סתר את עמדותיו בזו אחר זו, קיבל פחות קולות מיריבתו ובכל זאת, זכה במינוי הנכסף. איש השנה תשע”ז הוא נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ
התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי ה-11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה”ב, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של שנה, אפשר לראות באירוע הזה סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.
אירועי ה-11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה”ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקני טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים, חמושים בסכינים (!), מוטטו את ה-סמל, בה”א הידיעה, של האמריקניוּת – מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקנית, הקפיטליזם האמריקני, הרוח האמריקנית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.
שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקניות. הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקנים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.
הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקני, את המדינה האמריקנית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.
קלינטון הייתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל לכול, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון, במובן המאוס ביותר של המושג.
תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקנית ומגִנה עליה מפני מועמד, המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני חלקים רחבים בציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.
המשבר האמריקני עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, “ניו דיל” של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד איש השנה תשע”ז, דונאלד ג’ון טראמפ.
טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. הוא הציע את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.
בבחירות לנשיאות ארה”ב, לא הוצג אופק חדש. מול נציגת הממסד עמד איש השנה תשע”ז, דונאלד ג’ון טראמפ. טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. הוא הציע את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד
כיוון שהייתה זו הצבעת מחאה אנטי-ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו הייתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן אלו שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.
טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגן, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. דומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.
לכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת, לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה של טראמפ. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד, המסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. כך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.
כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשייה של הנחוץ מטעמי תקינות, גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לאותו פוליטיקלי קורקט. כך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מוֹתר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו’ וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.
וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות, אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית הייתה שמה קץ בו-ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי-אמונם בממסד גורם להם להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.
זאת הייתה מהות הבחירות לנשיאות ארה”ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקני מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא, הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג, שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.
היו אלה בחירות קשות; בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
אדם כדונאלד טראמפ אינו ראוי להיבחר לנשיא. במציאות נורמלית, הוא לא היה נבחר. היה משהו בעיתוי הבחירות, שגרם לו לנצח.
המשהו הזה, הוא 8 שנות שלטונו של אובמה. אובמה היטה את ארה”ב שמאלה מדי, באופן חד וקיצוני מדי. בחירת טראמפ היא ריאקציה לשלטונו של אובמה. אובמה היה החטא. טראמפ הוא העונש.
ביניים: נגד הסיכויים
הרגע המביך של תשע”ז, היה צילום הסלפי האינפנטילי שכפה ח”כ אורן חזן על טראמפ, בעת נחיתתו של נשיא ארה”ב בנתב”ג. באותו רגע, הערכתי מאוד את נתניהו, שגילה כושר איפוק מדהים, כשלא העיף סטירה למוקיון הזה, שכך בייש את מדינת ישראל.
לא הייתי מציין את האנקדוטה הזאת, אלמלא דבריו של חזן לנשיא: “כולם אומרים לי שאני טראמפ הישראלי”.
מביך מביך, מגוחך מגוחך, אבל… באמת, לפני שנים מעטות, טראמפ לא נחשב לרציני יותר מאורן חזן.
כאשר טראמפ הודיע על התמודדותו, הוא נחשב לקוריוז. כאשר הוא החל להוביל בסקרים, נאמר שזה ביטוי למצב רוח, אבל בקלפי, אנשים ינהגו ביתר-רצינות ואחריות. כאשר הוא החל לנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, דומה היה שמדובר בסך הכול במדינות זניחות, אבל כשנגיע למדינות המשמעותיות, מועמדים נורמטיביים, רפובליקנים אמתיים, הם שינצחו. כך, כנגד כל הציפיות והסיכויים, הוא זכה במועמדות המפלגה שהוא כל כך שונא ושכל כך שונאת אותו, שהוא כל כך זר לערכיה, למסורתה ולדרכה. כמועמד הרפובליקנים, הוא רץ לבחירות בתור הריאקציה למציאות שהבוחרים רצו למחות נגדה.
במערכת הבחירות, דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי-נשיאותית.
אמנם רוב הבוחרים נתנו את קולם לקלינטון, אולם בחירות מתנהלות על פי כללי משחק ועל פי כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקנית, ניצחונו של טראמפ כשר לחלוטין.
לא בכדי, אני מייחד את עיקר המאמר לניצחונו של טראמפ בחירות ולא לפועלו כנשיא. הוא מכהן זמן קצר מכדי להעריך את כהונתו. מה שהפך אותו לאיש השנה הוא ניצחונו המדהים.
בכל זאת, פטור בלא כלום – אי אפשר.
מרגע שטראמפ נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות והאחריות מחייבת. רבים מאוד קיוו, שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.
בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ-המועמד ונשא נאום נשיאותי. נאומו עורר תקווה, שגישה זו היא סימן לבאות. אולם בנאום ההכתרה שלו, הוא חזר לסורו; היה זה נאום בחירות לעומתי, מתלהם, בלתי נשיאותי ובלתי ממלכתי; עם כל אותה רטוריקה פופוליסטית, סיסמאות דמגוגיות ועם הפזמון החוזר – “אמריקה תחילה”; הסיסמה המסורתית של הבדלנים האמריקניים, שבה הם השתמשו בהתנגדותם להצטרפות ארה”ב למלחמה בהיטלר. סיסמה זו היא היפוכה של סיסמה אחרת של טראמפ – “להחזיר את אמריקה לגדולתה”. עד היום, לא ברור איזו מן הסיסמאות הללו מבטאת את דרכו.
הוא פתח את כהונתו במתקפת צווים נשיאותיים מהירה, ללא כל הידברות ומהלכים פוליטיים ומהר מאוד נוכח שהדמוקרטיה האמריקנית מציבה בפני הנשיא איזונים ובלמים וכי אין לו מנדט מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.
דומה שהוא מנהל את ארצו ואת העולם באמצעות ציוצים מתלהמים ולעתים, מביכים בילדותיותם, בטוויטר.
ממשלו מצטייר כקן הקוקייה; מינויים תמוהים של אנשים לא מתאימים, שבעיקר מתקוטטים זה עם זה, מתפטרים, מתפוטרים ומפוטרים, בקצב רצחני.
אולם לאחרונה, הוא מינה אדם רציני מאוד, הגנרל ג’ון קלי, לראש הסגל, כדי שיעשה סדר בבלגן. יש לקוות, שזה סימן למעבר ממחלות הילדות, להתנהלות רצינית של הבית הלבן.
ההתנהלות המוזרה עד כה, המלחמה האובססיבית בתקשורת, השקרים היוצאים מפיו השכם והערב והכול בצל חקירת החשד להתערבות רוסית בבחירות, מעלים ספק באשר לכשירותו של טראמפ לתפקיד.
ביניים: איום הגרעין
כל זה, דווקא שעה שהעולם נמצא תחת איום קשה, האיום הגרעיני הצפון-קוריאני. לעת הזאת, דרוש נשיא אמריקני אחראי, רציני, נחוש, בעל עצבי ברזל, היודע מתי לגלות תקיפות ומתי גמישות. ספק רב, אם טראמפ ניחן בתכונות הללו.
האיום הצפון-קוריאני הוא מלכוד. כל צעד שיעשה מול משטר מטורף, פנאטי וחמוש בנשק גרעיני זה, עלול להיות הרה-אסון. ראוי לציין שלא טראמפ יצר את המציאות הזאת, אלא ירש אותה מקודמיו, לפחות מאז ביל קלינטון, שבמדיניות חלשה וכנועה אפשרו את גרעונה של מדינה מטורפת.
האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול מאמצי ההצטיידות בנשק גרעיני של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון-קוריאה, בירת האסלאם הג’יהאדיסטי, איראן.
הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תכנית הגרעין אף מבלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף-גרעין ברשות ובסמכות של העולם.
טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראנית, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.
לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה”ב ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד-צדדי, אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה. אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם ויש לארה”ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.
אם כך ינהג טראמפ ולא רק בביטול ההסכם, אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך, גם בצעדים צבאיים לסיכול תכנית הגרעין של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.
ביניים: טראמפ וישראל
באשר ליחסו של טראמפ לישראל, יש לציין שטראמפ נבחר לתפקידו כשהוא נעדר כל הבנה במדיניות חוץ, כולל בענייני המזה”ת. בראשית מערכת הבחירות, יצא טראמפ נגד הסיוע לישראל ואמר שידרוש מישראל לשלם תמורתו. זהו קעקוע של אחד מיסודות הברית בין ארה”ב וישראל. בהמשך הדרך, הוא לא חזר על אמירה זו. להפך, הוא התבטא בידידות רבה כלפי ישראל.
במערכת הבחירות הוא הציג שתי הבטחות הנוגעות לישראל, אחת סמלית ואחת מהותית. הסמלית היא שביקורו הנשיאותי הראשון יהיה בישראל. המהותית היא העברת שגרירות ארה”ב לירושלים.
בניגוד מפורש להבטחתו, ביקורו הנשיאותי הראשון לא היה בישראל אלא בערב הסעודית; המונרכיה הדיקטטורית התיאוקרטית, המשליטה בכוח את השריעא, כולל ענישה פיזית ככריתת ידי גנבים; המדכאת את הנשים, כולל איסור יציאה של נערה או אישה מביתה ללא ליווי אביה, אחיה, או בעלה וכולל איסור על נשים לנהוג; מדינה שלאורך שנים תומכת בטרור ומממנת טרור.
בהגיעו משם לישראל, התהדר טראמפ שהוא עמד בהתחייבותו ובביקורו הראשון מחוץ לארה”ב הוא ביקר בישראל…
אבל האמת היא שזה לא באמת חשוב. לעומת זאת, הפרת ההבטחה המהותית היא בהחלט חשובה. טראמפ לא היה המועמד הראשון לנשיאות שבמצעו הובטחה העברת השגרירות לישראל, אולם איש לפניו לא יחצן אותה כהתחייבות הבחירות המרכזית בנוגע לישראל. מדובר בצעד מהותי וחשוב ביותר, שעשוי לשים קץ לאנומליה, שבה ארה”ב אינה מכירה בבירתה של בעלת בריתה וידידתה הקרובה, כבר שבעים שנה.
טראמפ נבהל מאיומי הערבים והפר את ההתחייבות הזו. לא הייתה זו הפרה פאסיבית, אלא אקטיבית. בתי הנבחרים חוקקו כבר לפני שנים רבות חוק המורה על העברת השגרירות לבירת ישראל וכדי שהחוק יתבצע, כל שנדרש מהנשיא הוא לא לעשות כלום. אלא שהנשיאים האמריקניים, אחת לחצי שנה, חותמים על צו המורה לדחות את ביצוע החוק. גם טראמפ, כקודמיו, חתם על הצו, תוך הפרת התחייבותו.
בימין הישראלי הייתה ציפייה גדולה שטראמפ יתגלה כנציג מועצת יש”ע בבית הלבן. לא היה כל שחר לציפייה המשיחית הזאת. האמת היא שטראמפ דבק במדיניות העקבית של כל נשיאי ארה”ב כמעט, מאז מלחמת ששת הימים: נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקוני גבול קלים. כתבתי כמעט, כיוון שהיה חריג אחד, בוש הבן, שקיבל את עמדות ישראל בנוגע לצירוף גושי ההתיישבות לישראל ולגבולות בני הגנה לישראל, כלומר שליטה ישראלית בבקעת הירדן ובלי לדרוש בתמורה “חילופי שטחים”. לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ, כתבתי שהמקסימום שניתן להשיג ממנו הוא אשרור מסמך בוש ושעל הממשלה לפעול למימוש הישג כזה. נכון לעכשיו, טראמפ רחוק משם. כשהוא מדבר על “הדיל האולטימטיבי הפנטסטי”, הוא מתכוון לדיל במתכונת המדיניות האמריקנית המסורתית.
עם זאת, הוא רחוק מהאובססיה של אובמה נגד ההתנחלות, שהעיקה על מערכת היחסים בין המדינות. שגרירת ארה”ב, היילי, היא ידידת ישראל ומנהלת ביד רמה דיפלומטיה פרו-ישראלית באו”ם, כזו שלא נראתה כמותה שנים רבות. אישיותה של היילי היא חלק מן העניין, אך את המדיניות קובע טראמפ ויש לזקוף זאת לזכותו.
מבחן הידידות לישראל של טראמפ יהיה, בראש ובראשונה, יחסו לגרעין האיראני. הרטוריקה שלו בנושא האיראני מעודדת. אולם הוא כבר גרם נזק ביטחוני חמור לישראל, כאשר בהתבטלות מול פוטין, נתן ידו להסדר בסוריה, המאפשר דריסת רגל לצבא איראן בסוריה.
טראמפ הוא נשיא בתחילת דרכו. תחילת הדרך לא נותנת לנו סיבה להיות מעודדים באשר להמשכה. אף על פי כן, יש לו עוד למעלה משלוש שנים לתקן ולהוכיח את עצמו.
