רכישת קרקעות בגולן בשנים 1930-1937

מתוך: עבודת תואר שני של אביחי גולן, קצרין

1937-1948 – תקופת הדונם ועוד דונם

ועדת פיל, הועדה הבריטית המלכותית, מגיעה לאחת הבדיקות היסודיות ביותר שנערכו אי פעם של הסכסוך היהודי ערבי. היא מגיעה לארץ בשנת 1937 בכוונה לשרטט גבולות חדשים. במשך כמה חודשי סיורה בארץ מנסים לקבוע עובדות בשטח עד כמה שניתן. לדיוני הועדה בלונדון מגיעים ויצמן, בן גוריון ושרת ומציגים את הדרישה הציונית בגבול המזרחי לכלול שטחים גם בעבה”י הצפוני, כלומר, ממזרח לכנרת בתחומי המדינה היהודית, בנסיון להרחיב ככל שניתן את גבולות המדינה היהודית העתידה.

במקביל מבצעים משה שרת ודוד בן גוריון גם נסיונות מעשיים לקניית אדמות בעבה”י המזרחי. לדעתם, ניתן לקנות כעת שטח של כמיליון וחצי דונם בעבה”י עבור התישבות יהודית, בניהם “בקעת הירדן המזרחית, מהירמוך דרומה”, ולדעתם זהו אחד השטחים העקריים הבאים בחשבון להתישבות יהודית ע”י ביצוע מפעלי הכשרה והשקאה גדולים. בין האדמות הבאות בחשבון מזכיר שרת את אדמות העמקים הצפוניים, בסמוך לנהריים כבאים בחשבון לקניית אדמות. ניתן לראות כאן הצעה ואפשרות לקנית אדמות בדרום הגולן ובסמוך לו, וליד מקורות המים העקרים באזור זה של הירמוך. כפי שנראה בהמשך הרצון לקנות אדמות אלו היה גם כלכלי אך בעיקר אסטרטגי מדיני, כדי להרחיב את גבול הבית הלאומי מזרחה.

ושוב מזדרז חנקין ומזכיר את תכנית הענקים משנת 1926 לפתרון שאלת ההתישבות וההתבססות בארץ. הוא שב להזכיר את תוכניותיו, כמו רכישת הזיכיון לשימוש במי הנהרות הגדולים, ובין השאר מזכיר את נהרות הירדן והירמוך. בהקשר לקרקעות הבאות בחשבון לקניה ולהתישבות יהודית נזכרים “חורן וקוניטרה – 390,000 דונם”.

משה שרת וחברי קיבוץ “בתלם” בעין גב לקראת עליה לנוקייב

לקראת פרסום דו”ח ועדת פיל מרכז משה שרת את עיקר פעולתו בעמק הירדן. ביוני 1937 הוא מסייר בישובים החדשים וכותב ביומנו “מבחינה מדינית אינני יודע מצוה יותר דוחקת ואמצעי-מלחמה יותר אפקטיבי מאשר העלאת נקודות שלנו בשטחים אלה ויצירת עובדה”.5

הוא מדגיש שלא זכויות ולא תביעות היסטוריות עמדו לנו בעת שנקבעו גבולות הארץ בעבר, אלא “הנקודות שהיו לנו”, ולכן יש “לחטוף וליישב …מבחינה מדינית אין מצוה גדולה יותר ברגע זה מאשר לחטוף ולכבוש…”.

עליית קיבוץ “בתלם” לעין גב ב – 6 ליולי, יום לפני פרסום דו”ח פיל, אושרה במכתבו של שרת הקובע את שיקולי המדיניות היישובית לגבי השטחים ש”הופקעו” מתחום המדינה: “… המחלקה המדינית ראתה חשיבות פוליטת מיוחדת בעליה על אדמות נקיב שבקדמת הכנרת… בעליה על אדמות נקיב נעשה צעד נכון לקראת כל אפשרות של הכרעה בדבר גורלו של אזור זה. … במידה שיש אפשרות שיגזר על אזור זה להשאר בשטח הערבי הרי הוא ימלא תפקיד של חלוץ לגבי האפשרות של התפשטות הישוב היהודי גם לאותה מדינה וכל הוספת נקודה מגבירה את הסיכוים. כיבוש אדמת נקיב אין בו רק הוספת נקודה אחת לנקודות שיש לנו באותו אזור, אלא הוא בא להרחיב במידה נכרת את היקף התאחזותינו בו, בתקעו יתד בפינה המרוחקת ביותר שלו. מכל הבחינות הנני יכול רק לברך את המחלקה הגרמנית על שסייעה לביצוע המפעל הכיבושי הזה”.

ממכתב זה אפשר לראות הגדרות מדוייקות של הקו המדיני-האסטרטגי של הסוכנות היהודית בהעלאת נקודות, (ביחוד באזור זה ממזרח לכנרת למרגלות הגולן). קביעת עובדות של “התפשטות”, “תקיעת יתדות” בפינות מרוחקות, “התאחזות” ו”כיבוש”, ואף “החזרת האזור הזה לשטח יהודי.” שרת קיווה שאזור בקעת הירדן ורמת הגולן יוחזר בסופו של דבר למדינה היהודית. אם יימשך המשטר המנדטורי, תגאל האדמה ותיקבע עובדה.

בן גוריון: גבולות ארץ ישראל: בין ים סוף והלבנון והחרמון, ים תיכון, מדבר קדם וסוריה במזרח

ב-1 ליולי, 1937, כותב בן גוריון מכתב למרכז מפא”י, עקב שהותו בלונדון בדיונים המסכמים של “ועדת פיל”. בן גוריון רואה את הקמת המדינה היהודית כבעלת חשיבות עליונה, מסכים לתכנית החלוקה כי לדעתו “אין נצח בגבולות”. הוא מציין את גבולות ארץ ישראל: בין ים סוף והלבנון והחרמון, ים תיכון, מדבר קדם וסוריה במזרח. את תכנית החלוקה הוא רואה כנקודת פתיחה וכותב ומשאיר צוואה מדינית שהיום קשה להעלות אותה על הדעת מפיהו של איזשהו פוליטיקאי:

“אילו הועמדה לפני השאלה: מדינה יהודית בכל מערב א”י תמורת הסתלקות מזכותנו ההיסטורית על א”י כולה – הייתי דוחה את המדינה. אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ אין זו מסמכותו של שום יהודי, אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי איתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה נתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו”. ( 1.6.37)

הוא כותב לגבי השטח שבדרישה הציונית: “כלילת עבר הירדן ה”יהודי” במדינתנו – כל האדמה מצפון הירמוך (רמת הגולן והחורן)…

בן גוריון: מדינה יהודית חלקית אינה הסוף אלא ההתחלה

עם פרסום תוכנית החלוקה מבקשת חברת הכשרת הישוב מחנקין תוכנית מעודכנת והוא מציע לרכוש מיד ארבעה מיליוני דונם מתוכם 800,000 דונם בעבה”י “ו – 600,000 דונם קרקעות תחת המנדט הצרפתי הגובלות עם א”י. כלומר, אדמות הגולן, הבטיחה ויתכן גם החורן.

בן גוריון קורא לעלות ולהתישב בהרים ומסביר שא”י קרועה היום לארבעה חלקים, כשהחלק השני שנקרע ממנה זה “החורן, הגולן והבשן” שעכשיו הם כלולים במדינת סוריה. והוא שואל:” הוויתרנו על זכותנו להתישב בחלקי א”י שמחוץ למנדט?”.

לבנו עמוס הוא כותב: “מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא ההתחלה… נכניס למדינה כל היהודים שאפשר… נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר… ואז אני בטוח שלא ייבצר מאיתנו להתישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכננו הערבים ואם בדרך אחרת”.

שנת 1938, לאחר פרסום דו”ח פיל תובעת הסוכנות להרחיב את המדינה היהודית מעבר לתחומי “הצעת פיל”. באשר לקדמת הכנרת דרש התזכיר: “לאחר התאחזותנו בעין גב יש לכלול גם את הרצועה שממזרח לכנרת במדינה היהודית”. הסוכנות מציעה אף שהגבול יעבור אלכסונית מ”אל חמא” עד “גשר שייח חוסיין”. התביעה נדחית.

בשנת 1939, ברשימת האדמות הבאות בחשבון לעליה, נכללים גם מורדותיו המערביים של הגולן.

בסיור לתל-קאסיר (תל קציר) מסביר רענן וויץ את חשיבות ההתישבות במקום לבטחון ושמירת הגבולות. בסוף אוקטובר 1939 עולה קבוץ עמיר לאדמות “חיאם אל וואליד”.

ב – 13 לפברואר, 1940, הודיע יוסף נחמני, יד ימינו של דוד בן גוריון באותה עת, ללשכה הראשית של קק”ל על רכישת כל אדמות משפחת פעור באזור החולה, כולל אדמות הנמצאות באזור הצפון מזרחי של הגולן, כמו – שטחי הבניאס, עזזיאת ועין פית, המונים ביחד כ – 8,000 דונם (כל זה מתוך 11 אלפי דונמים של האמיר שנקנו). נחמני מציין: “…אנו כובשים את הקו המבדיל בין א”י המערבית והמזרחית ועומדים בשערי הגולן ממש, אנו משתלטים על נחל בניאס ועל עשרות מעינות הנובעים מתוך האדמות הנ”ל”.

קיבוץ אייל וכפר סאלד עולים לקרקע, כדי “להיכון לתפוס את הרכס”

ב – 2 לפברואר 1942, הודיע חנקין שאפשר להשיג מהממשלה הסורית רישיון לרישום אדמת בטיחה על שם הקק”ל, על סמך מידע שראש הממשלה, חאג’ א – דין מוכן לכך. הסוכנות והקק”ל מיפות את כוחו של חנקין לשאת ולתת עם בעלי הקרקע בנסיון לרוכשה ולרושמה מבחינה חוקית.

ההתענינות המחודשת בבטיחה קשורה בארועים שהתחוללו בעולם ובאזור בתקופת מלחמת העולם. צרפת מתיצבת לצד הגרמנים ויש הערכה שאנגליה תעניש את צרפת, תכבוש את לבנון ואת סוריה וכך יכללו במנדט הבריטי הבטיחה, הגולן ואף אולי החורן. מימוש עסקת הבטיחה, הייתה יוצרת רצף קרקעי בינה לבין עין גב והאחיזה היהודית מסביב לכנרת תושלם.

באותה שנה עולים על הקרקע למרגלות המזרחיים של הגולן, שני קבוצים. ב – 7 למרץ עולה על הקרקע באדמות “דרדרה” קבוץ “איל” על כ – 1,500 דונם אדמת קק”ל. הנקודה כמעט בלתי אפשרית להתישבות, ברצועה צרה ביותר בין הגבול הסורי לימת החולה 45.

באוקטובר מוקם קיבוץ “כפר – סולד”. בדו”ח בטחוני לקראת עליתו לקרקע של הקבוץ, מסביר משה סנה, ראש המחלקה הארצית של ה”הגנה” , כי המיקום נבחר בצמוד למדרון הגולן, כדי שבעת הצורך יוכלו “להיכון לתפוס מיד את הרכס”.

ביוני, מציעה קק”ל להקים ישוב חדש באדמות עין זהרה, מדרום לעין פית. כלומר, הקמת ישוב נוסף שיצטרף לשרשרת הישובים למרגלות הגולן, אלא שכאן מדובר על ישוב שאמור לקום באזור גבוה אסטרטגית המצוי בתוך הגולן ולא למרגלותיו.

רכישת אדמת ג’לבינה צפונית לגשר בנות יעקב

גם באדמת ג’לבינה, סה”כ 540 דונם, העוברת סופית לרשות קק”ל בדצמבר 1942, ומצויה למרגלות הגולן מעט צפונית לגשר “בנות יעקב”, יש אדמות המשתרעות במדרונות הגולן, בתוך השטח הסורי. בדו”ח סופי של קניית הקרקע המועבר לנחמני, כותב אלכסנדרוביץ, מהנדס הקרקעות בקק”ל, לגבי הגבול המזרחי של האדמות כי: “חלק מאדמת ג’לבינה נמצאת בסוריה… החלק המזרחי מאדמת ג’לבינה משתרע על המדרון המערבי היורד ממישור הבשן.

בתחילת שנות ה – 40 ביקשו אנשי חברת הנוער של עין גב להקים ישוב בבטיחה להשלים את האחיזה היהודית סביב הכנרת. לפנייתם אל בן גוריון ענה בתיאור הקשיים אך ציין שאין ודאות שזו שעת כושר. בדבריו התייחס לחורן ואמר: אילו עלו אז – גבולותנו לא היו הגבולות דהיום.

נסיון אחרון לרכישת אדמות בגולן 1944 המלצה לגאול את אדמות בני יהודה

במאי 1944 נערכה גיחה אחרונה לגולן. וייץ, קולק ואחרים סיירו בגולן במסווה של סוחרי עתיקות בשטח של כ – 350,000 דונם המיועד לקניה. הסיור היה סודי ביותר. בסוף הדו”ח שהגיש וויץ מסופר על הישוב בני יהודה “ובלבך השתוממות של רגש הערצה כלפי אותם המועטים הגיבורים, שהעזו בימים ההם לעבור את הכנרת ולהרחיק אל הגולן ולתקוע בו יתד ואחיזה בקרקע”. לדעתו, מוטב להסתפק בשלב זה באדמת הבטיחה, ב – 40 אלף דונם של משפחת הבק. אבל ממליץ לגאול את אדמות בני יהודה ופועל עם נחמני לשם כך כי “אסור לנו לעזוב את המקום שהוא המפתח לחורן”.

במרץ 1944 עדיין מדברים ראשי הקק”ל על אפשרות לרכוש 325 אלף דונם בגולן אבל בנובמבר ממליצים לרכוש את אדמות בטיחה בלבד על שמו של יהודי נתין סוריה ולישב שם צעירים יהודיים מסוריה.

חולמים ולוחמים

מניה שוחט, פעלה ליישוב החורן ולא הפסיקה לחלום אותו כל ימי חייה. ביקורה בחורן בתחילת 1904 עשה עליה “רושם כביר – – – נפשי דבקה במקום הזה”. היא תבעה שישוב הארץ יתבצע על ידי קומונות וכי את הנסיון המוצלח הראשון יש לבצע בחורן. ממספרם הרב של האישים הנחלצים להצלת החזקה בגולן אפשר להתרשם שמסלולו של המאבק על הבית הלאומי עבר תמיד כאן, ממש במחוזותינו, בגולן.

אפילו וייצמן, מתון שבמתונים, בדיון המדיני בישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון, יוני 1926, אמר: “יום יבוא ומיליונים ילכו מאירופה למזרח, יום יבוא ומליוני יהודים יתיישבו בארץ-ישראל, והארץ תהיה צרה. ארץ ישראל שאנו מכוננים היום מחדש, קטנה מנקודת המבט של דרישות ההסטוריה… יהיה צביונה של המדינה היהודית מה שיהיה, היא תתפרס מן הפרת ועד לים התיכון ומחובתנו להשיג זאת”.

אבל הענק שבאוחזים בגולן בצפרניים, בלוחמים למחיקת גבול 1923, היה ללא עוררין יהושע חנקין, גדול גואלי האדמות בארץ ישראל. בצוואה אידיאולוגית שכותרתה “אל עמי בציון” כתב: “נגלתה לי ייעודי בחיים מטעם ההשגחה העליונה – גאולת הארץ לעמנו, הכמה אליו”. בתזכיר משנת 1919 הוא חושף את פרוגרמת גאולת הקרקעות הראשונה שלו, גם היא מעין צוואה אידיאולוגית, אותה שינה ושיפץ שוב ושוב בהתאם לכיוון הרוחות במזרח התיכון, ועיקרה להגיע למיליון יהודים בארץ ישראל בתוך עשר שנים, ולרכוש ארבעה מיליוני דונם, רבע מתוכם ממזרח לירדן.

יש להעיר, שבניגוד למגמות ההתיישבות הקודמות כאן, ראו אבות הישוב בארץ את אדמות הבטיחה כיעד מועדף לרכישה, במטרה שישמש ראש גשר להתחברות עם נכסי העם היהודי בגולן ובחורן. במשך למעלה מארבעים שנה ניסו בדרכים שונות ומשונות לרכוש קרקע ואף להתיישב בבטיחה, שאדמותיה, כמו רבע מליון דונם נוספים בדרום ומרכז הגולן שייכות אז למשפחה אחת – משפחת עבדול רחמן אל-יוסף פחה, המכונה “הבק”, תושב דמשק, ממנו רכשה חברת “בית יהודה” את אדמות רמסניה ב1885-. באוגוסט 1920 נרצח עבדול רחמן ואדמותיו עוברות ליורשיו – אלמנה ובנים, הנכונים כאביהם למכור אדמתם ליהודים, לא בשל אהבת ציון אלא בעטיים של חובות כבדים ונושים.

אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
אירועים שיתקיימו ב 1st יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th יוני
אירועים שיתקיימו ב 6th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th יוני
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?