מתחילה מחדש

רקפת סמברנו, נשואה + 2, מקצרין, היא צורפת ותכשיטנית. חלתה בסרטן ונלחמה כמו לביאה לצאת ממנו. השנה החדשה פוגשת אותה עדיין נלחמת כל יום להמשיך וליצור. אומנית לוחמת


לפני כל ריאיון שמפגיש אותי עם אנשים, אני מתרגשת. לא יודעת למה לצפות, אבל משהו מרגש אותי בלשמוע סיפור חיים. כל אדם עובר שיעור כזה או אחר וסוחב אותו לאורך כל חייו. כשהגעתי לראיין את רקפת סמברנו, נשואה + 2, תושבת קצרין, הייתי בטוחה שהריאיון יהיה קצר. לא חשבתי שאשב כמעט שלוש שעות עם אישה חזקה ומוכשרת, שהשאירה אותי מוקסמת מהכוח שלה להמשיך וליצור ולדבוק בחיים, במיוחד אחרי קרב ארוך מול מחלת הסרטן. הצורפות והתכשיטנות הצילו את הנפש שלה והיא הכי אוהבת לעבוד עם הידיים. ריאיון עם אישה לוחמת.

הסטודיו של רקפת סמברנו, ברח’ רימון בקצרין, לא מרגיש את מה שעברו בעלת הבית ומשפחתה בשנים האחרונות, כולו מלא ביצירה וחמים. התכשיטים שלה ממש מיוחדים, הכול בעבודת יד והדבר היחיד שניתן להרגיש זה את הכישרון הרב של סמברנו.

 רקפת: “רק כשהרופאה ניסתה להראות לי מה ירד לי מהגוף, הצלחתי להבין מה עברתי וגם זה היה קשה לעיכול. נשארתי עם כאבים, שעד היום אני סובלת מהם ומזלי הוא שברגע שהרגשתי יותר טוב, הלקוחות שלי התחילו להתקשר ולהזמין תכשיטים, מה שגרם לי לחזור לתלם ולהתעסק עם הידיים”

 

איך התחלת להתעסק בצורפות?

רקפת: “כשסיימתי את הצבא, חיפשתי בית ספר שלא יחפרו לי בראש. למדתי 10 חודשים בבית הספר של משרד העבודה, בשכונת התקווה. אחר כך, עשיתי השלמה, במשך כמה שנים, אצל גת צור, שלמדה תואר ראשון באיטליה. אצלה, למדתי לחבר בין הידע בידיים לראש החולם. לפני כמה שנים, חזרתי לשם, לשכונת התקווה ופעם בשבוע, במשך שנה, נסעתי לתל אביב, ללמוד שיבוץ אבני חן”.

מעבר לכך שסמברנו היא צורפת ותכשיטנית מוכשרת, היא אישה רבת-פעלים. למדה לתואר ראשון בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, מלמדת צורפות בארגון נכי צה”ל, לומדת קרמיקה ואוטוטו, מסיימת את לימודי הקואוצ’ינג, שכבר עשתה בעבר, אבל החליטה לשכלל את היכולת שלה ללמד צורפות ותכשיטנות.

“אבל מעבר לכל זה, בשנים האחרונות, חוותה רקפת התמודדות לא פשוטה. בסמוך לפטירתו של אביה שאותו היא סעדה, ממש בימי השבעה, גילתה רקפת כי הסרטן הגיע לבקר אצלה ושאין לה זמן לשבת ולבכות על אביה, היא צריכה להילחם על החיים – שלה.

 

איך גילית שאת חולה?

“הרגשתי לא טוב וחשבתי שזה משהו שאני סובלת ממנו והוא חזר. התחילו לי כאבים, בתחושה שכאילו אתה אוכל תפוח והוא נתקע לך, אבל לא התייחסתי אל זה כמשהו רציני. לאחר חודשיים, כשזה לא עבר והחמיר, קלטתי שאני לא ממש מצליחה לנשום.

“באחת הפעמים, הייתי עם חברה והיא הייתה בטוחה שאני מקבלת לה התקף לב באוטו, אז נסענו למד”א והאקו-לב היה תקין. היא ממש התחננה אליי שאלך לעשות בדיקות דם. עשיתי בדיקות דם. הרופאה התקשרה אמרה שהבדיקות לא טובות ואני צריכה לעלות לבית חולים. אני בכלל הייתי בניקיונות של הבית. החייל שלי היה צריך להגיע ורציתי לנקות ולסדר לכבודו. סיימתי לנקות ועליתי לביה”ח. שם אמרו לי: תצומי וזה יעבור.

“לאחר חוסר יחס מבית החולים, חתמתי ויתור, אבל עדיין סבלתי. אמרתי לעצמי שאעשה דיקור וזה יעבור. חשבתי שאלה רעלים בגוף, אבל עם הזמן, התחלתי להתגרד בכל הגוף והתחלתי לקבל צבע ירוק. הייתי ממש ירוקה וחיוורת. עשיתי CT והכנתי תיק, כי הבנתי שמשהו טוב לא קורה פה ובמקביל, המצב רפואי של אבי התחיל ממש להתדרדר והייתי סביבו כל הזמן. דאגתי לו. בכלל לא הבנתי שאני מתאשפזת. בנוסף לאבי, דאגתי גם לחייל שלי. חשבתי עם עצמי מי יעשה לו כביסות? אבא שלי נפטר ובאותו הבוקר, קיבלתי תשובות של ה-CT. דיברתי עם בת דודה שלי שהיא אחות אונקולוגית והיא תרגמה לי את כל המילים המוזרות וגם ציינה ש’כתוב שם שיש לך משהו ואת חייבת ללכת לעוד בדיקות’.

“זאת הייתה ההגדרה שלה ותוך כדי שאני מתעסקת עם הבדיקות, המטפלת של אבא שלי מתקשרת אליי ואומרת לי שאבי לא פתח לה את הדלת, דבר שממש היה מוזר. הגעתי לבית של אבא שלי, פתחנו את הדלת ומזלי שהיא הייתה אתי, כי כשנכנסנו לבית, הוא שכב על הכורסא שלו, מת.

“בהלוויה של אבי, כל מי שהיה סביבי לא הבין איך עדיין לא הלכתי לבית חולים. הייתי ממש ירוקה והעיניים שלי היו ממש צהובות ולא הפסקתי להתגרד. באותו הערב, בדקתי שכולם בסדר, שהחייל שלי מסודר והכול יהיה בסדר בבית. הייתי כבר במצב אפתי, אז הבן שלי ובעלי הכינו לי תיק לבית החולים. משם, כבר הכול היה ברור: הסרטן הגיע לבקר בראש, בלבלב ובבלוטת הלימפה”.

מבחן של אמונה

למרות הבלבול שפגש אותה, החליטה רקפת שהיא הולכת עם הלב. היא הפסיקה להתעסק במה שהיא אוהבת, אבל לא שכחה שהיא עושה הכול על מנת להחלים. כמעט שנתיים שסמברנו לחמה במחלה ועכשיו היא נקייה שנתיים מהסרטן, אבל עדיין כאובה ולוקחת תרופות, על מנת להמשיך את חיי היום- יום בהצלחה.

 

איך הייתה התקופה בבתי חולים?

רקפת: “הייתה תקופה לא קלה, אבל תמיד דאגתי שכולם ימשיכו בחיים שלהם. ביקשתי מהם לא לבוא לבקר אותי, גם מהמשפחה הקרובה. מרוב שהייתי כאובה, רציתי לנוח ולהתחזק. רציתי רק שזה ייגמר ונוכל לחזור להיות משפחה מאושרת.

“הימים הכי קשים היו לי לאחר הניתוח. לא נקלט לי שהורידו לי איברים ושאני יכולה לחיות ככה. רק כשהרופאה ניסתה להראות לי פיזית מה ירד לי מהגוף, הצלחתי להבין מה עברתי וגם זה היה קשה לעיכול. נשארתי עם כאבים, שעד היום אני סובלת מהם ומזלי הוא שברגע שהרגשתי יותר טוב, הלקוחות שלי התחילו להתקשר ולהזמין תכשיטים, מה שגרם לי לחזור לתלם ולהתעסק עם הידיים, כמו שאני אוהבת”.

 

לא היה לך קשה?

“היה לי קשה לחזור, אבל העשייה עזרה לי מאוד לחזור לעצמי. היו פעמים שכאב לי וניסיתי לעבוד מהמיטה, אבל בצורפות, אי אפשר לעבוד מהמיטה ולומדים לחיות עם הכאב, אין ברירה. הכי קל להיכנס למיטה, אבל לחיות זה לצאת מהמיטה, ליצור ולא לתת לשום דבר לשבור אותך”.

 

מה למדת בתקופה שהיית חולה?

“קיבלתי הרבה שיעורים בתקופה ההיא, שיעורים בזוגיות ובלדעת לבקש. מאוד קל לי לתת מעצמי ועם הזמן, למדתי לקבל, אבל לבקש לא היה לי פשוט. למשל, שיכינו לי אוכל. חברים שעטפו אותי ועדיין עוטפים, אתה לומד מי הוא חבר של אמת. למדתי לא לפחד, כי הפחד עוצר אותנו. זה מבחן של אמונה, שאנחנו לא לבד ויש מי ששומר עלינו, כי בסוף מצליחים להתרומם והשיעור הכי חשוב זה שלא התכוונו שאני אמות, אלא שאלמד רק בקצב מהיר יותר”.

 

כמה העשייה עזרה לך להחלים?

“העשייה הייתה התרופה שלי, כשאני עסוקה ביצירה, במפגש עם אנשים בריאים, אנשים חולמים. כשאני עוזרת להגשים חלומות שקשורים באומנות, אני עסוקה בדברים טובים. כשאני מנסה להכין יצירה חדשה, אני עסוקה בלחלום טבע, ציפורים והכאב קיים, אבל יש פעמים שאני אומרת לו – ‘עוד רגע אתייחס אליך ואתן לך את המקום שאתה מבקש’, כי אני שקועה עכשיו בליצור ושום דבר לא יכול להיכנס לאמצע”.

 

איך מתמודדים עם כאבים וידיעה שצריך לחיות אתם בעקבות מחלה כזאת קשה?

“הכאב והסרטן הם חלק מחיי, אבל הם באו ללמד אותי דברים, שבדרך אחרת היה לוקח זמן ולא בטוח  אם הייתי לומדת, או לא לומדת, אבל הם רק חלק מחיי. הם אתי, לידי, אבל רק חלק ממי שאני ומזלי שיש לי מורפיום צמוד”.

 

מה את הכי אוהבת ביצירה?

“בתכשיטים, אני הכי אוהבת להכין עגילים שרשראות וסיכות, שכרגע לא ממש באופנה. אני אוהבת בעיקר לפנטז. כשהפנטזיה מגיעה, בעיקר מציפורים ופרפרים, עלים ופרחים, לפעמים אני קוטפת, בעיקר בסתיו וזה משפיע עליי גם בצורפות וגם בחומר. בנוסף, כשאני מפסלת בחומר, מאוד חשוב לי גימורים נקיים. אני אוהבת לתת ללקוחות דברים שאני אוהבת וחשוב לי שהם יהיו מרוצים. החיוך שלהם שווה לי הכול”.

 

מה את מאחלת לעצמך ולכולם לכבוד השנה החדשה?

“לעצמי, אני מאחלת להמשיך ליצור ולהיות בריאה וחזקה ולכולם, אני מאחלת בריאות, אושר ושמחה, כי בלעדיהם, כלום לא שווה. שיהיה שקט במדינה ושכולם יחזרו הביתה בשלום. כמובן, שפע וברכה בעשייה יצירה ופרנסה טובה”.

לאחר ראש השנה, ייפתח בסטודיו של רקפת חוג תכשיטנות לילדים/נערות מכיתה ב’ עד כיתה ח’ וקבוצת נערות ונשים, לפי הרשמה. גם חוג לצורפות היא מלמדת בשיעורים פרטיים, או בזוגות. אתם מוזמנים ללמוד אצל אמנית לוחמת, שתיתן לכם הרבה מעבר ליצירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
אירועים שיתקיימו ב 1st יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th יוני
אירועים שיתקיימו ב 6th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th יוני
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?