מיקי נירון
רחלי שמילוביץ’ היא תושבת נתיב העשרה, שהוזמנה להתארח בקיבוץ אורטל בעקבות המצב, אחת מעשר משפחות המתארחות בקיבוץ בשבועיים האחרונים. רחלי מספרת על קבלת הפנים הנפלאה בקיבוץ שאינה מפחיתה מהגעגועים הביתה
מבצע “צוק איתן” נמשך כבר יותר משבועיים ולאורך כל התקופה, תושבי הגולן נרתמים לסיוע עבור תושבים בקו האש בדרכים שונות. בין היישובים המארחים משפחות, נמצא קיבוץ אורטל שמארח כמעט מתחילת המבצע כעשר משפחות ממושב נתיב העשרה. במסגרת הפרגון הרחב, גם במדורנו האורחת הפעם היא תושבת נתיב העשרה, רחלי שמילוביץ’.
רחלי היא מורה במקצועה שהגיעה עם שלושת ילדיה לאורטל לפני כשבועיים ובעלה נאלץ להישאר בביתם בדרום עקב תפקידו כצלם בערוץ 2.
מה הוביל לאירוח בקיבוץ אורטל ואיך זה מרגיש בינתיים?
לפני כעשרה ימים פשוט התקשרו מכאן ביוזמתם לחמ”ל שלנו בנתיב העשרה והציעו לנו 10 חדרים במתחם התיירות, שבהם נוכל להתארח ללא תשלום. מאז שהגענו, קיבלו אותנו בחום ואהבה אדירה – פשוט מדובר בקיבוץ מקסים. חלק מהמשפחות כבר התחלפו, אבל אני וחברה נוספת נשארנו כל הזמן מאז תחילת המבצע. כרגע נישאר כל עוד אפשרי כי מבחינת הילדים, פה הם מרגישים בטוחים. הם מתגעגעים אמנם לבית, לאבא שלהם ולבעלי החיים אבל מבינים שכרגע זו האופציה הטובה ביותר.
איך שאר החברים שנשארו במושב מחזיקים מעמד?
רוב התושבים שנשארו, הם המבוגרים יותר ואנחנו מקבלים עדכונים שוטפים מהחמ”ל ביישוב. למרות הכל, הם ממשיכים לתפקד ויש הרבה כוחות צבא שדואגים להם. לשמחתנו, גם כאן בצפון מאוד מבינים את ההתנהלות הזו ומפרגנים ככל הניתן.
איך היית מתארת את הקהילה ביישובך?
מדובר ביישוב מאוד מגובש, מלוכד ובעל חוסן, תכונה שבאה לידי ביטוי בעיקר ברגעים אלו. המושב לא שיתופי, אבל הוא חקלאי כך שיש הרבה משקים פעילים בהם מגדלים ירקות לזרעים, עגבניות שרי, פלפלים, פרחים ותרנגולי הודו. יש אצלנו חיי קהילה עשירים, אנחנו חוגגים את כל החגים ביחד ויש מסגרות חינוכיות לכל הגילאים.
מה את הכי אוהבת בדרום?
עכשיו, זה מצחיק להגיד את זה, אבל בעתות שגרה יש שקט נהדר ולגדל בתוכו ילדים זה תענוג. אני אוהבת את הריחוק מהמולת המרכז והאווירה כאן בגולן מאוד מזכירה את מה החיים אצלנו.
מה הרגע הכי קשה שחוויתם בשנים האחרונות במסגרת המציאות הזו?
היה אצלנו יום אחד קשה מאוד כשבוע לפני מבצע ‘עמוד ענן’, שבו התנהל ירי מאסיבי עלינו ונפגעו הרבה בתים. שהינו רצוף בממ”ד כשעתיים-שלוש בלי לצאת ועבור הילדים זה היה ממש לא פשוט. יש נקודות כאלו לפעמים, שהן על סף שבירה, אז הפעם יצאתי לפני הימים הקשים באמת.
