דניאלה שאולבשבוע שבו חל י”א באדר, קרב הגבורה של טרומפלדור וחבריו בתל-חי, נשכח פועלו הרב של יוסף טרומפלדור ליישוב החורן והגולן. השיר “בגליל בתל חי טרומפלדור נפל” מחבר את הדברים
תכניתו של שמואל שי, “שי לשבת”, נפתחה השבוע בשיר “בגליל בתל חי טרומפלדור נפל”, שנכתב על ידי אבא חושי. פתיחת התכנית הוקדשה ליוסף טרומפלדור, לרגל יום תל חי, החל השבוע. שי ציין, ש”חג י”א באדר” כדבריו, נשכח מכל לב ובמיוחד מתנועות הנוער, שחגגו אותו בעבר באופן גורף, השמאל והימין כאחת.
במשך לא פחות מ-15 דקות שידור, פירט שי את קורות חייו של טרומפלדור, התחנות הרבות שעבר בדרכו, הרחיב אפילו באשר לשתי האהבות של חייו וסיים בשיר מעורר הצמרמורת, מפי של שמעון ישראלי, “מדן ועד באר שבע”. השיר המוכר מסתיים במילים: “אנו שבי אך לבנו, בתל חי בצפון. לנו לנו לנו, לנו כולך לנו, כתר החרמון, כתר החרמון”. אפשר ששי לא שם לב לשורה אחרונה זו בשיר, וספק אם היה משדר אותו אם היה מודע למסר הכול כך ימני בסופו.
מדוע טרח המחבר להכניס מסר כל כך ימני אל תוך השיר, שכולנו גדלנו עליו? מדוע חמש פעמים המילה “לנו” ומדוע כתר החרמון, שטרומפלדור לא לחם עליו ולא נפל על הגנתו? הרי לא אמר “לא נורא, כדאי למות למען החרמון”…
כל עם מגבש לעצמו זיכרון קולקטיבי, שהנו אך חלק מההיסטוריה שלו, חלק שבחר להנציח וללמד ומהווה אחד המנגנונים המשמעותיים ביצירת מיתוס מכונן.
תושבי הגולן, עם כל המאמצים האדירים שעשו, כשלו בניסיון להכניס לזיכרון הקולקטיבי הישראלי את מאמציה של התנועה הציונית בנושא יישוב הגולן וראייתו כחלק מהבית הלאומי וכחלק מהמדינה העתידית.
האשמה אינה בעצמת השיח היוצא מכאן, אלא בעצמתה של התפיסה הפוסט-ציונית,* ששולטת היום באליטות הרוחניות במדינה – באקדמיה, באמנות ובספרות, בקולנוע ובתקשורת.
אפשר שזו הייתה הסיבה שבעטיה, במהלך 15 דקות של שידור, לא הזכיר שי אף לא ברמז את ניסיונותיו ומעורבותו של יוסף טרומפלדור במאמציה של התנועה הציונית לחדש את ההתיישבות בחורן. אולי מבלי דעת, שידר את השיר, שאת שורותיו האחרונות לא הצליח ולא יצליח הזיכרון הקולקטיבי למחוק, אותו זיכרון שמחק את ההיסטוריה המודרנית של הניסיונות להיאחז בגולן ובחורן, במהלך כ-70 שנה, עד שנת 1949.
לשמחתנו, חקר אביחי גולן, תושב קצרין, את “נושא יחס מנהיגות ה’יישוב’ לרכישת קרקעות ולהתיישבות בגולן ובחורן בשנים 1949-1918”, לשם קבלת תואר מוסמך במחלקה ללימודי א”י, של אוניברסיטת בר אילן. עבודה זו חושפת, יחד עם מאמציו של ד”ר צבי אילן ז”ל ואחרים, את המאמץ האדיר בנושא הגולן והחורן, שנמחק לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. וכך כותב גולן בעבודתו: “בוועידת החלוץ, שנערכה בפטרוגרד, ב-6.1.1919, אמר יוסף טרומפלדור לחלוצים הצעירים קודם עלייתם לארץ, שיש לגשת מיד לביצוע ההתיישבות בחורן: ‘שם נקים פלוגות מיוחדות של צבא עבודה לכיבוש ולהתיישבות, שם נבנה יישובים קומוניסטים גדולים… בחורים רבים ינהרו אלינו, בחורים שידעו לעבוד ולהגן, להחזיק גם את וגם שלח. עלינו החלוצים ליצור את העובדות, ואנו נעמיד את העולם כולו, יהודים וגויים, בפני העובדה של התיישבות בחורן’. “בטבת תר”פ, בדרכו של טרומפלדור לתל חי, שוחח בדגניה עם אלמוג, מראשי ‘החלוץ’ בארץ ישראל, והעמידו על הדחיפות של ‘כיבוש החורן, התיישבות חלוצית – המונית שם, והקמת קומונות גדולות בחבל זה שנקימו לתחייה’.
ככל הנראה, ה’דחיפות’ עליה מדבר טרומפלדור קשורה למו”מ המדיני המתנהל על חבל ארץ זה וממהלך האירועים בתקופה זו, עולה כי טרומפלדור היה בקשר עם וייצמן וביחד עיבדו את התכנית להתיישבות של המוני יהודים בחורן ובגולן. “תכנית וייצמן-טרומפלדור החלה להתממש באופן מעשי דווקא לאחר מותו של טרומפלדור בתל חי, בי”א אדר, תר”פ. ‘גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור’ שיגר לחורן משלחת, אשר יצאה בראשית חודש אב, תרפ”ב. אנשי המשלחת נפגשו עם נציגי יק”א, בעלת האדמות וסיירו יומיים בחורן. הגדוד ביקש לקבל את עבודות החריש בחורן, אך לוועד הפועל של הגדוד לא הייתה אפשרות לשלוח פלוגת כיבוש לחורן. אנשי המשלחת לא ויתרו ובמועצת הגדוד, בתשרי תרפ”ג, דרש אלמוג מראשי הגדוד, להקים בחורן ‘יישובי כיבוש’ (בנוסח ‘חומה ומגדל’). הכוונה הייתה להיאחז תחילה במקום, ואז לנהל מו”מ עם יק”א בפריס.
“אלמוג הציג את הבעיה המדינית-לאומית הקשורה בחורן: ‘את גבול א”י צריכים העובדים לסמן, ולא אחרים, היושבים בלונדון ובפריס. שאלת החורן עומדת כעת לפני סכנה, מפני שבבוקר לא עבות אחד הנך יכול לעמוד לפני העובדה כי החורן עבר מרשות היהודים, ואם לא נקום כעת ונדרוש התיישבות מידית, אזי אנו צריכים לדעת את האחריות שהננו מקבלים עלינו’. “הגדוד ראה בהתיישבות בחורן מבצע כיבוש פוליטי ראשון במעלה: ‘שאיפתנו לחורן אינה סתם ליישב עוד מספר אנשים שם, כי אם שאיפה של תנועה כבירה, שאיפה של התרחבות, של היקף, מחאה נגד הגבולות שמסמנים לנו הממשלות האימפריאליסטיות’. אנשי הגדוד התעלמו מהתנגדותם הצפויה של הצרפתים, אך תכניתם לא אושרה לבסוף על ידי הנהלת יק”א”.
גולן ממשיך לתאר בעבודתו את מאמצי ראשי היישוב לחדש את ההתיישבות היהודית בגולן ובחורן ולרכוש את אדמותיהם, שהסתיימה רק בשנת 1949. זאת, לאחר כישלון המאמצים לכיבוש הגולן במהלך מלחמת העצמאות, במספר מבצעים צבאיים.
ככל הנראה, בתקופה בה נכתב השיר, עמדו עדיין הגולן והחורן כמשאת נפש לאומית. שמואל שי, מבלי דעת, השמיע אותה כאשר בחר לסיים את אזכורו של יום תל חי בשורה המדגישה לא פחות מחמש פעמים, כי “לנו לנו לנו, לנו כולך לנו, כתר החרמון, כתר החרמון”.
