פייגי נולדה ב-1923, בעיר אוז'רוד, בצ'כיה. אחרי ילדות נעימה, ב-39' הכול השתנה. אושוויץ, בירקנאו 3, עבודת פרך, רעב
מאת: אלה פרידמן
תכנית "בוחרים מחר לעד" בקצרין היא דוגמה מרגשת לכוחה של הקהילה וליכולת לחבר בין דורות. במסגרת התכנית, סטודנטים צעירים מלווים שורדי שואה, לומדים את סיפוריהם ומסייעים להם להשתלב בקהילה.
"בוחרים מחר" מייסודו של אגף הצעירים בסוכנות היהודית, בשותפות קרנות קרן היסוד, מפעל הפיס, המועצה המקומית קצרין ו"מרכז הצעירים" בקצרין, פועלת לחיזוק הקשר הבין-דורי ולסיוע לשורדי שואה.
אחד מהמיזמים של התכנית הוא טור בעיתון המקומי "שישי בגולן", בו מוצגים סיפוריהם האישיים של ותיקי קצרין. אנו שמחים להציג בפניכם את מסעה המרתק של פייגי שוורץ ז"ל שורדת שואה וחלוצה שהיתה תושבת העיר עד פטירתה.
פייגי נולדה ב-1923, בעיר אוז'רוד בצ'כיה, בחבל קרפטו רוסיה. משפחתה גרה ליד נהר שחילק את העיר לשניים והמשפחה גרה ברובע הנוצרי כשיחסי השכנות היו עדיין טובים.
בית הוריה היה דתי שומר מסורת, ולהוריה הייתה חנות לממכר דליקטסים שאפשרה להם לחיות ברווחה. לפייגי היו שמונה אחים, חמישה מאחיה נפטרו בגיל צעיר. אביה, נפתלי צבי, היה אחראי על החנות ואימה הייתה אחראית על הילדים והבית. אביה לקח אותם בכל שנה בעונת הקיץ לחופשה בכפר, הייתה ילדות יפה, כולם ישנו בחדר אחד והשתוללו כמו כל הילדים. פייגי ואחיה היו בתנועת "בני עקיבא", שרו שירים בצ'כית ובעברית, למרות שלא הבינו מה הם שרים. עם אימה, פייגי ואחיותיה היו מדברות על הכול, הלכו עימה להצגות והיא היתה מאוד מוכשרת.
פייגי סיפרה בעבר: ב-1939, התחלף השלטון והשתלטו ההונגרים. לא היה ברור מי שולט, ההונגרים או האוקראינים. בסוף, הצ'כים עזבו את העיר והיא עברה לידי ההונגרים. היהודים לא הבינו עדיין את המצב ומכיוון שכולם היו דוברי הונגרית, למשך שנתיים, היה בסדר למרות שבזמן זה האוקראינים הפגינו נגד ההונגרים. עם הזמן, העיר נותקה מכל הכפרים שמסביב. בשלב הבא, היה צריך להוכיח שאתה הונגרי ומי שלא הצליח, הועבר לגבול רוסיה. משפחות התפרקו. ההונגרים השתלטו על החנויות של היהודים. נוצרה אווירת פחד וטרור. השינויים נכנסו גם לחינוך. מספר היהודים הלומדים צומצם לשישה אחוזים".
בסוף השנה השנייה, הגיעו ה"ניילושים", סיירת הונגרית שהחלה להתעלל ביהודים. עם הזמן, נוספו עוד גזירות על היהודים. היציאה מהבתים הוגבלה והיה מתח רב באוויר. בינתיים, שמענו בבית על הכניסה של הגרמנים לפראג. המצב היה קשה. התחילו לאסוף יהודים מהעיר, לא לפני שלקחו את כל כספם ורכושם. שמענו שמועות שלקחו את היהודים לגטו. התחלנו להתכונן וביום ראשון אחרי השבת האחרונה של פסח, לקחו גם אותנו.
אל תשכחו שאתם יהודים
ההונגרים גילחו לאבא את הזקן. לקחנו אתנו דברים מהבית. הביאו אותנו ל"טייגלו ג'אר", בית חרושת ללבנים. קיבלנו שטח קטנטן, שבו הייתה כל המשפחה ביחד. בשלב מסוים, גידרו ההונגרים את כל השטח ומאותו רגע, אי אפשר היה להיכנס או לצאת. זה היה בחודש אפריל, בשנת 1944. בכל יום, הוציאו טרנספורטרים, משלוח אדם. אנשים לא ידעו לאן הם הולכים, אבל הם כבר לא חזרו.
לאחר שישה שבועות במקום, לקחו גם אותנו, בערב שבועות והעלו אותנו על רכבת סגורה של בהמות. בכל קרון, היו 60-70 איש בעמידה. ילדים, חולים, זקנים. בכל קרון, היו שני דליים – אחד למים ואחד לצרכים. אחותי הצעירה לאה הייתה לבדה בקרון החולים. אנחנו נסענו כולנו יחד באותו קרון. קרון החולים הגיע ישירות לתאי הגזים.
הגענו לאושוויץ, למחנה C, מחנה איסוף. הורידו אותנו מהקרון בצרחות ובליווי כלבים לקחו מאתנו את שקי הגב והכול היה מאוד מהיר. מנגלה עמד שם וסימן בידיו ימין ושמאל. נשמעו צעקות של "שנל" (מהר). הכול היה מבולבל. כשאבא הורד מהקרון, הוא לקח את הטלית וקצין אס-אס נתן לו מכה חזקה בגב וזרק אותו לשורה. אבא הסתובב וצעק: "ילדים אל תשכחו שאתם יהודים.
אחר כך, הפרידו בין אימא וביני ואחותי. אימא הגיעה לשורה אחרת עם אחי. מאז לא ראיתי אותם. שוב נכנסו העניינים להילוך מהיר. ציוו עלינו להתפשט. גזרו לנו את השיער. הכניסו אותנו למקלחות והוציאו אותנו החוצה. קיבלנו בגדים ונעליים. אחותי עומדת על ידי וצורחת בהיסטריה. אני מנסה להרגיע אותה ובסוף נותנת לה סטירה חזקה והיא נרגעת.
"אנחנו צריכות לחיות", אני אומרת לה.
ראינו גדרות שלאורכן עומדים אנשים וצועקים "לחם, לחם". הם נראו חולים ואחרי כמה דקות, גם אנחנו היינו שם. נשארנו רק שתינו. אני בת 20 והיא בת 17 וחצי. היינו שלושה חודשים בבירקנאו ולא עבדנו פעם בחודש. התקלחנו לדקה באושוויץ ואז קיבלנו בגדים אחרים, שנזרקו באוויר והיה עלינו לתפוס משהו וללבוש אותו. היינו 3,000 בנות בבירקנאו. במחנה, היו בלוקים ארוכים ובאמצע עמד תנור. אנשים שכבו על דרגשים שהיו מסודרים ושלוש קומות על כל דרגש שכבו 12 איש. לפעמים, הוא היה נשבר ואז ישנו על קרשים שבורים. בלילות היינו מספרות חוויות מהבית ונוצר הווי מיוחד שנתן כוח להמשיך. זה היה בחודש מאי. בלילה היה קר מאוד וביום, היינו בחוץ כשהשמש החזקה מכה בנו. היינו מקבלות לחם שנראה כמו חתיכת בוץ, להתחלק בו חמש. חתכנו אותו בעזרת חוט שהוצאנו מהשמלה. פעם ביום, קיבלנו קפה בוץ בקערה אחת לכולן. הבנות היו חולות ולכן אני לא אכלתי מהכלי ושמרתי שגם אחותי לא תאכל. אחרי הארוחה היה צריך להחזיר את הקונטיינר הכבד למטבח שהיה מאוד רחוק. אני התנדבתי כל הזמן לקחת אותו ולקחתי גם את אחותי. שם נתנו לנו הבנות פרוסת לחם וככה השבענו את הרעב.
חתיכת לחם מהמלאך אונג'לינקו
בכל יום, התקיים טקס ספירה ואסור היה לזוז. אם מישהי נפלה, הוציאו אותה מהשורה ושוב לא ראינו אותה. מנגלה היה מגיע בכל יום ובוחר את האנשים לניסויים שלו. נשים רבות נעלמו ולא ראינו אותן יותר. ידענו שהן הגיעו לקרמטוריום.
אחרי שלושה חודשים, העבירו אותנו למחנה A ומשם הגענו לזלצווידל, בגרמניה. הגענו רק 500 בנות. כדי להבדיל אותנו מהשאר, נאלצנו לפרום שרוול אחד מהבגד ולהחליף עם אישה אחרת. על השרוול היו שלושה סמלים: משולש אדום סימן לקומוניזם, פס צהוב סימן ליהודים ופס לבן עליו היה רשום המספר שלנו. על הגב היה איקס צהוב. בחלוקה לבלוקים, קיבלנו שומרת גרמניה בשם אירקה. היא הייתה חדשה. היינו רק מאה בנות והרגשנו שהגענו לבית הבראה.
לימים, אירקה קיבלה את הכינוי "המלאך אונג'ליקו" והיא אכן שמרה עלינו. היא רצתה לדעת את שמות הבנות ובערב, כשהיא הביאה אוכל, היא לא אפשרה לבנות להתנפל ודרשה שיעמדו בשורה. אנחנו תמיד עמדנו בשורה האחרונה והיא צעקה "שטרופי ומולי, (אני ואחותי) בואו קדימה". בהתחלה, היססנו. פחדנו מהבנות, אבל כשקיבלנו את האוכל, חילקנו אותו עם הבנות.
בבוקר, עבדנו בבית חרושת ואחת לחודש, היו מחליפים לנו את הבגדים. עבדנו הרבה זמן בבית החרושת, שבועיים בבוקר ושבועיים בלילה. בלילה ליוו אותנו השומרים, לא אס-אס. הם היו זורקים לקערת האוכל שלנו חתיכת לחם פירות, למרות שלהם גם לא היה אוכל בשפע.
עבדתי גם בבונקר והייתי צריכה להכניס כדורים למחסניות. באופן כללי, שמרנו במחנה על מורל גבוה. שרנו גם בעבודה וגם באושוויץ, שרנו בעברית, בהונגרית ובצ'כית. המצב הוחמר כשהגרמנים התחילו לסגת. הם מילאו את המחנה באנשים. לאט לאט, החיילים החלו להיעלם. בזמן ההפצצות, הגרמנים נכנסו למקלט והשאירו אותנו בחוץ. הם היו רשעים במיוחד והתעללו בנו קשות.
השחרור והעלייה
שמענו יריות ופתאום ראינו דגלים לבנים על הבתים. שמענו טנקים מתקרבים ושמענו קריאות "האמריקאים הגיעו" ולקחו אותנו לחנויות של הגרמנים ומשם לקחנו נעליים ובגדים. העבירו אותנו למחנה של הטייסים הגרמנים ונכנסנו לעבוד במטבח שהיה משוכלל מאוד. חילקנו אוכל וקיבלנו כל אחת חדר. עברנו בדיקות רפואיות ומי שהיה חולה נלקח לבית חולים. אחר כך שרפו את המחנה. במחנה נוצר הווי. אנשים שרו ורקדו. שם התאהב בי מישהו, אבל לא רציתי אותו, כי הוא לא היה יהודי.
באחד הימים, הגיע למחנה מיניבוס. חיפשו אותנו ונסענו לפראג, למבנה של בית ספר, שם ערכו רשימה של כל הפליטים וקיבלנו כרטיס אישור נסיעה חופשית. שם פגשתי את בעלי. הוא בא לחפש את משפחתו. אני הלכתי הביתה לחפש את המשפחה וידעתי ששוני, שהיה חבר שלי, חזר, אבל אני כבר הייתי נשואה לאיצו. ראיתי שבבית שלנו גרה אישה גויה, שגירשה אותי משם בבושת פנים. בעיקר הייתי עצובה וכאובה.
איצו בעלי היה פרטיזן והוא קיבל חווה חקלאית, שבה גרנו שנתיים, בסלובקיה. שם נולדו לנו שני ילדים – שושנה ונפתלי. ב-1949, עלינו לארץ והגענו למחנה העולים "שער עלייה", בחיפה. משם, הקמנו את מושב מזור.
במהלך הריונה השלישי של פייגי (עם איטה), שושנה נהרגה בתאונת דרכים ולאחר מכן, נולדה צילה.
לאחר פטירתו של איצו, בגיל 67, עברה פייגי להתגורר בקצרין, ליד ביתה צילה. איטה ובניה הצטרפו בהמשך. פייגי זכתה לפגוש עשרה נכדים בחייה ונפטרה בשיבה טובה ובצלילות, בגיל 93, כשהיא עטופה במשפחתה האוהבת.
