נגיד שאתם נוסעים בדרך נעמי שמר, נגיד. פונים ברחוב אילנית ומגיעים לכיכר. ימינה זה רחוב האחים והאחיות, שמאלה – שדרות עדנה לב. הווייזל'ה אומר: צא ביציאה השנייה. ממשיכים ישר והנה הגעתם לרחוב תמונות חיינו, פינת חבורות הזמר.
"הכי קרוב שיש" הוא האלבום השני של ההרכב המיוחד הזה, את הראשון, מחילה, לא הכרתי. הם יוצרים, שרים ומופיעים כבר 9 שנים, איפה שיש במה ויש להם כבר קהל שסימן אותם והולך אתם. זה לא מפתיע אותי.
אם התקשיתם עם הווייז, מדובר בהרכב של מוזיקאים במיטב שנותיהם, שעושה פולק ישראלי. מה אני אומר פולק, הבייסיק של הפולק, מהצד הרך והמפייס שלו. ראיתי קליפ שלהם, ל"בקצב הלב". בקהל – אנשים בגילם. זה קירל ומרגי + סטטיק ושמעטיק + עדן וסטפן. בדיוק כזה, רק ההפך המוחלט וכמה טוב שזה ככה. כי: נמאס כבר מהשירים של הילדים האלה, שלא עברו כלום בחיים וכותבים על זה שירים וזה עוד במקרים הנדירים שנמצא תוכן.
אצל תמונות חיינו, אנחנו מקבלים, איך לומר את זה בלי להתבלבל, תמונות מחיינו. אנחנו הרי לא בריו ולא על מרפסת של מלון עם יין ביד. אנחנו מתרגשים מזרימה של פלג, מקרבה אנושית שאינה תלוית–סלולר, מגשם במדבר, מאנשים כמונו. זה מה שנחמד אצל תמונות חיינו, שהם אנשים כמונו, רק בלי העצבים בפקקים ובלי הקללות בריב על חנייה.
הטקסטים, את כולם כתבה איריס לונדון–זולטי, כתובים בעברית עדינה, מספרים סיפור בלי לבעוט ומחליקים מעדנות הלאה. הייתי אומר אפילו תמימים מדי. מין "שירי סוכנות" בפרופיל הכי מחמיא שלהם. הנה: "אני חיה מדרום להר/ כאן קוצרים חיטה לערמות/ חבלים, ניחוחות כביסה/ ועשן עולה מארובות…", ("הצד השני"); "כבר כמעט רציתי לזרוק את הכול/ ולאט שקעתי כמו חול לתוך ים עמוק/ ואת אמרת לי: תקשיבי לקצב הלב/ ואז תוכלי לנשום וגם לחלום רחוק//… רק להקשיב ללב", ("בקצב הלב"). הבנתם? טבע, אלומות חיטה ולהקשיב ללב שלך. תשמע ממנו מה אתה באמת רוצה, לא מה אחרים רוצים שתהיה, מה אתה רוצה להיות. ככה, פשוט, בלי יומרות חסרות בסיס.
המוזיקה של תמונות חיינו גם היא נאיבית מעט, הולכת אל המתבקש, כמעט שאתה שר יחד אתם בשמיעה ראשונה, אבל היי, הבייסיק של הפולק, אמרנו, או לא אמרנו? גם אם זה תמים, זה יפה, נעים וזורם וגם לא מתפשר בתזמור: יש פה סקסופונים, כלי מיתר, מפוחית, חצוצרה, חלילים, הכול מהכול.
איריס, עם אלט חזק ודומיננטי, מובילה את השירים. אבי מזור הלחין, עיבד הכול, ניגן גיטרות ותרם קולות. גיל לוטן הלחין וניגן בס. חזי חייט נתן בסקסופונים ושלו נאמן – תופים, כלי הקשה ושירה. כשהם שרים ביחד, יש להם הרמוניה נהדרת שהזכירה לי, (תגידו שאני מגזים, אז תגידו), את המאמאס והפאפאס הזכורים לטוב. את האלבום חותם קאבר ל"בית חלומותיי", אלא מה, של נעמי שמר.
הסגנון הזה, שמזכיר את פעם, לא יכול היה לבקש לו זמן טוב מזה. מאוד נהניתי. אין עכשיו הופעות, אבל ביוטיוב תקבלו תשובות מספקות לחיפוש.
