האנג'לסי, הרכב ישראלי באנגלית, התחילו ב-2011, כמו עץ נופל ביער. חזרות, הקלטות וכלום. אחרי איזה זמן, איכשהו (?) התגלגל חומר שלהם לישיבת הפלייליסט הקדושה של גלגל"צ. שם נדלקו על "dreamer", טחנו אותו לאבק והאנג'לסי, מודים ליוניברס על מזלם שלא-ייאמן, המריאו לגבהים דלילי חמצן.
כן, כמה שאתה טוב, קצת מזל אף פעם לא מזיק. האנג'לסי הפכו מבוקשים מאוד וקצרו הצלחות בסיבובי הופעות ארוכים באירופה. אני, אברך מסור בבית מדרשו של מאיר אריאל, מפתח לרוב אנטגוניזם כלפי הצלחות המונים כאלו. אהבתי כמה שירים מאלבומם הראשון, אבל אם הזיכרון שלי עוד שווה משהו, לא באמת עפתי.
עכשיו, האלבום השני. "נודיסי" הוא הלחמה של "לא" ו"אודיסיאה". מנצח אותי. 11 שירים עם הארומה המיוחדת של הלהקה. הכול באנגלית ואני, השורשים שלי הרי מצפון דברצן, אבל בכללי (ומתוך הקומוניקט) מדובר בשירים שנולדו במסעות הארוכים בוואן-ההופעות באירופה, קצת כמו שירי-דרך כאלה ואם לצטט את מי שכתב אותם: "…על התפר בין מציאות פרטית ובין הרהור לגבי הכיוון שהעולם הולך בו… יותר ויותר קולות ברחבי העולם כבר מצביעים בבירור על סוף העולם כפי שהיכרנו אותו…". הבנתם? לא אני. מאחר שחוברת המילים כתובה בגופן פלילי, אין לי מה להוסיף על זה. בשיר אחד, ("המהפכה"), הצלחתי לקלוט שהמהפכנים גרועים בדיוק, אם לא יותר מאלה שהם מחליפים.
המוזיקה, לעומת כל זה, היא שפה בפני עצמה ששומעים אפילו בצפון הונגריה. הצליל המיוחד של האנג'לסי מגיע משילוב מרתק של כלים: גיטרות, ויולה, קלרינט, תופים וקונטרבס. משהו מאוד אקוסטי, לא פוזל לשום קאנטרי ומציע סגנון ייחודי ללהקה. תוסיפו לזה סולן נהדר ונגנים שתורמים קולות להרמונות ממיסות ויש לכם את התמונה.
את העיבודים עשו הפעם כולם ביחד וזה ניכר היטב בעיקר בתפקידים של הקלרינט (וירטואוז) והוויולה.
האנג'לסי הם: רותם בר אור – מילים, לחנים, שירה וגיטרות; מאיה לי רומן – ויולה; אורי מרום – קלרינט; מעין זמרי ואודי נאור – תופים וגל מאסטרו – קונטרבס.
אם אתם תופסים אותם בארץ, לכו על זה.
"1440" – קוקי לבנה
"ביממה אחת יש לנו 1440 דקות …הבנתי שהזמן הוא המשאב הכי חשוב שיש לנו וצריך לדעת איך לנצל אותו… עצם הימצאות המספר 1440 מול העיניים, על הצג במחשב, או באייפון, מזכירה לי להפסיק להתעסק בשטויות. המספר הזה מזכיר לך את התמונה הגדולה, את החלום, את המטרות שלך. …כל דקה קובעת".
כך כותב קוקי (קובי מנדלבאום) לבנה על הדיסק שלו. בדיסק עצמו, אגב, אין מילה על זה, אבל אם זה עוזר לו לראות את התמונה הגדולה, מי אנחנו שנקטין. התמונה הגדולה, מסתבר, היא התובנה שטוב לו לבד, אבל בואי גם, שכדאי לשאוף לעולם מושלם ועוד כאלה, עם מנה יפה של קלישאות.
קוקי כתב והלחין הכול (8 שירים) וזה מנוגן עם מספר זעום של נגנים, בהפקת לואו-פיי, עליה הזיע יקיר בן טוב. קצת ראפ, קצת רוק, לפעמים שירה אטית על מקצב מהיר.
לקוקי יש קול מצוין והוא יודע מה לעשות אתו.
